נדמה לי שקשה לנסח כותרת יומרנית יותר מאשר "הצעה ליישוב הקונפליקט האנושי," ובכל זאת בחרתי בכותרת הזו, המתארת באופן מדויק את תפיסת העולם עליה מבוססת תורת האימון הרגשי, וגם את הדרך הפשוטה והיעילה לממש אותה.
לא במקרה בחרתי בציור מתוך הספר 'הנסיך הקטן', המתאר את הנסיך הקטן עומד על מודל התהליך הרגשי של האימון הרגשי. זהו ציור העטיפה של ספרי החדש, 'שיחות עם הנסיך הקטן' (על אימון רגשי ועל טבע האדם). בספר תיארתי מפגש עם הנסיך הקטן, בו שוחחנו על העולם ההיררכי, הקפיטליסטי, המבוסס על האמונה באנוכיות, ועל האפשרות לגלות את האמפתיה, השיתוף והאהבה. האוטונומיה השיתופית היא הדרך לממש את האפשרות הזאת.
הכותרת "הצעה ליישוב הקונפליקט האנושי" אינה באמת יומרנית, משום שהיא אינה מציעה מהפכה עולמית ליצירת מציאות אוטופית, אלא שינוי שכל אחד מאתנו יכול לעשות בחייו שלו, שינוי שישפיע מיד על חייו וגם על הרשת החברתית (הקהילה) אליה הוא משתייך. האימון הרגשי הוא כלי מעשי למימוש המטרה הזאת.
הקונפליקט האנושי
לתפיסה המקובלת, על-פיה האנוכיות מאפיינת את טבע האדם, שהתחזקה בעקבות רעיון הברירה הטבעית של דרווין והפסיכואנליזה הפרוידיאנית, יש על מה להתבסס. האינסטינקט הבסיסי המולד ('הילחם-או-ברח'), משתק את האמפתיה שלנו במצבי חרדה והופך אותנו לתוקפניים ואנוכיים. אם נתבונן בהיררכיה הקפיטליסטית, האנוכית, השולטת בכל תחומי חיינו, נמצא הוכחות רבות להצדקתה של תיאוריה זו, שהצמיחה את התרבות האינדיבידואלית, ואיתה גם את הבדידות המודרנית.
לאחרונה מרבים לדבר על אמפתיה, למרות שאין לה כמעט ביטוי בתרבות ההון-שלטון שבה אנו חיים. אבל גם לאמונה באמפתיה יש על מה להתבסס. לפני כעשרים שנה גילו מדענים במעבדה בפארמה שבאיטליה את קיומם של נוירוני המראה, המעידים על קיומה של האמפתיה כתנאי הכרחי ליצירת התרבות האנושית. ג'רמי ריפקין, בספרו החשוב 'הציוויליזציה האמפתית', מתאר את ההיסטוריה האנושית כתוצאה של התפתחות האמפתיה.
מחקרים רבים מעידים על כך ששיתוף ונתינה, המבוססים על היכולת האמפתית, גורמים לאושר רב יותר מאשר היכולת להשיג ולקחת (לנצח), המבוססת על האנוכיות. מחקרים אחרים מוכיחים את חשיבותה של זוגיות טובה ושל תמיכה קהילתית לחיים בריאים ומאושרים. למרות זאת קשה לנו לוותר על האינדיבידואליות, גם כאשר היא מגבירה את בדידותנו.
אמנם היכולת האמפתית היא צורך קיומי המאפשר את התפתחותה של קהילה תומכת ומגדיל את אושרנו, אבל זו אינה יכולת מולדת, ועלינו להתאמץ כדי לזהות אותה ולשפר אותה באמצעות תרגול (אימון רגשי). האנוכיות, לעומתה, היא יכולת מולדת הנובעת מן האינסטינקט הבסיסי, המאפשר לנו לשרוד במצבים קיצוניים. האינדיבידואליות עושה שימוש באנוכיות כדי לזכות בהישגים שונים, אך יוצרת בדידות הפוגעת באושרנו.
הקונפליקט שבין האנוכיות לבין האמפתיה ובין האינדיבידואליות לבין חיי קהילה אינו קונפליקט טבעי שעלינו ללמוד לקבל אותו ולהתמודד איתו. הוא נובע מן העובדה שאנחנו מוותרים על פיתוח וטיפוח של היכולת האמפתית שלנו, ושל שאר המיומנויות הרגשיות, שאינן מולדות. מה שמחזק את הקונפליקט הוא הכניעה שלנו ל'בנליות של הרוע', והוויתור על 'הבנליות של הטוב'.
האימון הרגשי מציע לנו דרך חדשה, שבזכותה נוכל להתגבר על הנטיה האנוכית הטבועה בנו מלידה (האינסטינקט הבסיסי) ולחזק את היכולת האמפתית שלנו. הדרך הזו יוצרת איזון בין האנוכיות לבין האמפתיה, ובין הצורך באינדיבידואליות ויתרונות השיתוף וחיי הקהילה.
הדרך הזו נחוצה במיוחד בתחילת המאה העשרים-ואחת, משום שהקצנת שני המאפיינים הטבעיים של טבע האדם, האינסטינקט הבסיסי האנוכי והצורך באמפתיה ובשיתוף, אפשרו השתלטות טוטליטרית המגיעה לשיאה ביצירת עולם גלובלי הנשלט על-ידי המדינה-התאגידית, שהיא למעשה קבוצה קטנה של בעלי-הון המחזיקים ברוב משאבי העולם.
אינדיבידואליות ואנוכיות
האינדיבידואליות היתה שלב התפתחות מאוחר למדי בתולדות האדם, שזכה למקום מרכזי במאה השמונה-עשרה, ואפשר את צמיחת האמונה הליברלית.
לכאורה, מייצגת האינדיבידואליות התפתחות חיובית, המאפשרת לכל אחד מאתנו לעמוד במרכז עולמו, ולממש זכויות שמעולם לא ניתנו לו: הזכות לפרטיות, הזכות לחופש וזכויות שונות הנובעות מזכויות אלו, המכונות כיום בשם 'זכויות אדם'. זו היתה מהפכה של ממש בעולם שבו רק למעטים היתה זכות לבחור את יעודם, את מקצועם, את בני-זוגם ואפילו את מקום מגוריהם.
האינדיבידואליות העניקה לכל אחד מאיתנו זכויות שונות, אך גם הטילה עלינו את האחריות לחיינו ולמעשינו. מהפכת האינדיבידואליות העניקה לנו אוטונומיה, שלכאורה שחררה אותנו מעריצות ומתלות באחרים.
האוטונומיה האישית היא מה שהופך אותנו למי שאנחנו, והיא מה שמאפשר לנו להגדיר את עצמנו ולהעניק משמעות לחיינו. האוטונומיה לה זכינו בעזרת האינדיבידואליות היא התפתחות חשובה ביותר עבור המין האנושי, הרבה יותר מאשר האינדיבידואליות.
אבל האוטונומיה האישית נשחקה במהרה, כתוצאה מהקצנת האינדיבידואליות, ומניצולה באופן מניפולטיבי על-ידי התרבות הקפיטליסטית התחרותית שהעמידה במרכזה את האינדיבידואליות כסיסמה מסחרית.
האינדיבידואליות מבוססת על חיזוק האינסטינקט הבסיסי, המאפשר לנו להישמר ממצבי סכנה קיצוניים לזמן קצר. האינסטינקט הבסיסי המולד הוא צורך קיומי פרימיטיבי, ההופך אותנו לאלימים ומשתק את היכולת האמפתית שלנו, החיונית ליצירת החברה האנושית ולשיתוף פעולה עם אחרים.
אינדיבידואליות מתונה מאפשרת לנו ליצור איזון בין האינסטינקט הבסיסי האלים לבין היכולת האמפתית המאפשרת לנו ליצור קשרים עם אחרים ולהרחיב את אזור הביטחון שלנו.
אבל התרבות הקפיטליסטית-תחרותית יצרה מודל של אינדיבידואליות קיצונית, וחיזקה את האמונה ב'אדם לאדם זאב', כלומר בחשיבות העליונה של ההצלחה האישית, על חשבון השיתוף הקהילתי.
המדינה-התאגידית עושה שימוש יעיל ברעיון האינדיבידואליות הקיצונית המבוססת על שימוש-יתר באינסטינקט הבסיסי, והיא הצליחה לפורר ולהחליש את מוסד הזוגיות, את המשפחה הגרעינית והמורחבת, וגם את הלכידות הקהילתית.
כתוצאה מכך כל אחד מאתנו מרכז את כל משאביו בהצלחתו ובהישרדותו האישית, ואנו משקיעים את רוב זמננו בצרכינו האישיים. בדרך זו גדלה מאוד הבדידות האנושית.
האינדיבידואליות הקיצונית פגעה גם בהישג החשוב ביותר של רעיון האינדיבידואליות, והוא האוטונומיה. באופן פרדוקסלי, 'זכויות האדם' לא הגבירו את האוטונומיה האישית שלנו. אמנם השתחררנו מעריצות המשפחה הפטריארכלית, אבל השתעבדנו לכוחות חזקים בהרבה, ואנחנו תלויים במדינה-התאגידית בכל תחומי חיינו: חינוך, תעסוקה, דיור, בריאות, ביטוח ועוד.
התחזקותה העצומה של המדינה-התאגידית בשנים האחרונות פירקה אותה מן הרעיונות ה'חברתיים' לכאורה שהגנו על הציבור (עבודה קבועה, פנסיה בטוחה, ביטוח רפואי, חינוך חינם ועוד). כך נותרנו ללא המקום הבטוח המשפחתי והקהילתי שהגן על הפרט במשך דורות רבים, וגם ללא האוטונומיה שהובטחה לנו תמורת הבדידות שנלוותה לרעיון האינדיבידואליות.
שיתוף וקהילה טוטליטרית
כשם שהאינדיבידואליות הקצינה את האינסטינקט הבסיסי האנוכי והאלים שלנו, תפיסת העולם המנוגדת הקצינה את היכולת האמפתית שלנו ושיתקה את יתרונותיה.
במקביל לצמיחת האינדיבידואליות הקיצונית (הקפיטליזם והמדינה-התאגידית) התפתחה גם תנועה הפוכה, שדגלה בהקצנת האמפתיה האנושית והפכה את השיתוף לכלי מרכזי ביצירת חברה אנושית חדשה.
הקצנת האמפתיה והשיתוף באו לידי ביטוי בתפיסת העולם הסוציאליסטית, ובאופן קיצוני עוד יותר במשטרים הקומוניסטיים או בקיבוץ.
אבל מה שנראה, לכאורה, כמלחמת תרבויות בין הקומוניזם לקפיטליזם, ביטא מטרה זהה: יצירת היררכיה שלטונית המאפשרת למעטים לשלוט על רבים באמצעות ניצול ציני של האינסטינקט הבסיסי והצורך באמפתיה ובשיתוף. גם הקפיטליזם וגם הקומוניזם שיווקו רעיונות דומים של 'צדק' ו'שיוויון', ושניהם התמקדו בערכים חומריים ודיכאו את האוטונומיה האישית.
כשם שהקפיטליזם חיסל את האוטונומיה האישית באמצעות הקצנת האינדיווידואליזם, הקומוניזם חיסל את האמפתיה והשיתוף באמצעות כפיית השיתוף המוחלט.
השיתוף הקיצוני במשטר הקומוניסטי אינו מבטא את היכולת האמפתית היוצרת קהילה תומכת, אלא כפיה שרירותית של חלוקת משאבים בידי כוחות אינטרנסטים שאינם קשורים כלל בקהילה. השיתוף הכפוי אינו באמת שיתוף, ולכן אינו מעצים את האמפתיה ואינו מאפשר ליצור קהילה תומכת. זהו אמצעי לדיכוי האמפתיה ולהעצמת הניכור וחוסר-האמון והשיתוף בין חברי הקהילה.
חברה קומוניסטית היא, למעשה, קהילה טוטליטרית המדכאת את הפרטים החברים בה באמצעות השיתוף הכפוי. קהילות המבוססות על שיתוף כפוי מבטלות את היתרונות הגדולים הטמונים בתהליך הרגשי שלנו, והמאפשרים לנו לממש את היכולת ליצור משמעות באמצעות קשרים חברתיים ולאזן בין האינסטינקט הבסיסי האלים לבין היכולת האמפתית היוצרת את הקהילה האנושית.
קיימות, כמובן, גם אידיאולוגיות חברתיות מתונות יותר, כמו הסוציאל-דמוקרטיה, שלכאורה מאזנות בין הצורך האינדיבידואלי האלים בהצלחה חומרית לבין היתרונות שבשיתוף ותמיכה חברתית. אבל בעולם הגלובלי בו אנו חיים רעיונות כאלו נמחצים על-ידי 'כוחות השוק' האלימים של הקפיטליזם הקיצוני. נקודת התורפה של הסוציאל-דמוקרטיה הוא השאיפה ליצור קהילה שיתופית ותומכת בקבוצה גדולה מדי של פרטים (מדינה), שתמיד תישלט על-ידי הכוחות ההיררכיים המפעילים אותה.
בעולם שבו אנו חיים הצליחה תפיסת-העולם הקפיטליסטית (המדינה-התאגידית) לגבור על הרעיון הקומוניסטי והסוציאל-דמוקרטי. יש, אמנם, הבדלים צורניים בין שתי תפיסות העולם, אבל למרות דימויי הצריכה והשפע של הקפיטליזם האוטונומיה האישית נשחקה כמעט לחלוטין, וגם השיתוף והתמיכה הקהילתית דוכאו. התקשורת המהירה והטכנולוגיה המשתנה יצרו עודף גירויים המגבירים את תחושת הלחץ, החרדה והבדידות.
עידן חדש: האוטונומיה השיתופית
היום, בתחילת המאה העשרים-ואחת, הטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת לכל תושבי העולם לעבוד יום או יומיים בשבוע כדי להתקיים בכבוד. התקשורת המתקדמת מאפשרת שיתוף בידע ותמיכה הדדית יותר מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה האנושית.
מה שמונע מאתנו לחיות בשלום וברווחה, ולממש את היכולות הרגשיות והיצירתיות שלנו, הוא שליטה של בעלי-הון מעטים ברוב משאבי העולם, באמצעות המדינה-התאגידית (כל המדינות היום הן מדינות-תאגידיות, ובהן גם מדינות טוטליטריות כמו סין או סעודיה).
הגלובליזציה מבוססת על מבנה היררכי של הון-שלטון, וההפגנות ברחבי העולם נגד שלטון ההון אינן יכולות לשנות את המבנה הזה אלא רק להחליף אותו בהיררכיה אחרת, שלא תהיה טובה ממנה. כל היררכיה שלטונית תנצל באופן דומה את האינסטינקט הבסיסי שלנו ואת היכולת האמפתית שלנו כדי לפגוע באוטונומיה האישית שלנו.
האימון הרגשי הוא כלי פשוט המאפשר דרך חדשה, שהיא האוטונומיה השיתופית, המאפשרת לכל אחד מאיתנו לשמור על יתרונות האינדיבידואליות מבלי לוותר על היתרונות של היכולת האמפתית, שבזכותה אנחנו יוצרים את הקשר הבטוח והמוגן עם אחרים בזוגיות, במשפחה ובקהילה קטנה.
בהרהורים קודמים כתבתי על השילוב שבין 'אוטונומיה ושיתוף', על 'זוגיות כאוטונומיה שיתופית' ועל 'משפחה כאוטונומיה שיתופית'. ההיררכיה הקפיטליסטית של הון-שלטון מערערת את האיזון הדרוש ביחסים אנושיים, ומסכנת את קיומנו בעולם ואת יכולתנו להיות מאושרים. אוטונומיה שיתופית מאפשרת לנו לשוב לחיי קהילה מבלי לפגוע באוטונומיה של כל אחד מאיתנו.
האוטונומיה השיתופית מציעה דרך חדשה, המבוססת על איזון רגשי בין האינסטינקט הבסיסי לאמפתיה ולשיתוף, ועל שילוב בין אוטונומיה אישית לחיי קהילה תומכים ומשתפים. דרך זו אינה מותנית במהפכה גלובלית ובפגיעה אלימה ומכוונת בהיררכיה הקפיטליסטית, אלא בשיקום אישי של המיומנויות הרגשיות ויצירת קהילות קטנות ותומכות שיתנתקו מן התלות בהיררכיה הקפיטליסטית.
שיקום ושיפור המיומנויות האישיות הוא תהליך של תרגול יומיומי קל ופשוט, שכל אחד יכול לעשות בכוחות עצמו, והוא אינו שונה מפעילות גופנית קבועה או מנגינה בפסנתר. האימון הרגשי אינו מבוסס על אידיאולוגיה, וכל אחד יכול להתאים אותו לתפיסת עולמו. כתבתי על כך בהרחבה בספר 'אימון רגשי'.
הקמת קהילות קטנות
כשם שהגלובליזציה מחזקת את המבנה ההיררכי של המדינה-התאגידית, הדרך היעילה ביותר להחליש את ההיררכיה היא להקים קהילות קטנות המבוססות על שיתוף שיקטין את תלותן במבנה היררכי.
אפשר להימנע ממבנה היררכי כאשר הקהילה מונה לא יותר ממאה עד מאה-וחמישים בני-אדם, המכירים זה את זה.
כבר היום יש בעולם אלפי כפרים אקולוגיים המבוססים על שיתוף ועל קיימות. ניתן להקים סוגים רבים של קהילות קטנות המבוססות על שיתוף, מבלי לפגוע באוטונומיה של כל אחד מן החברים בהן.
האוטונומיה השיתופית תאפשר לכל חבר בקהילה לנהל חיים אוטונומיים ללא התערבות של אחרים בבחירותיו, ועם זאת גם לממש את היתרונות שבשיתוף מתוך בחירה.
האוטונומיה השיתופית אינה מבנה המבוסס על רעיון מוגדר וחד-משמעי, וכל קבוצה קטנה של בני-אדם יכולה לממש את הרעיון בדרך משלה, המתאימה לתרבות המקומית, להיסטוריה ולתנאי הקיום המקומיים.
הקטנת הצריכה והשימוש בכסף
הכסף היא אמצעי השליטה של בעלי-ההון, וערכו נקבע על-ידי רמת האמון (האמונה) של המשתמשים בו. הקטנת השימוש בכסף פירושה הקטנת רמת השיעבוד שלנו, והחלשה מיידית של בעלי-ההון. ככל שנקטין את הצריכה ואת השימוש בכסף, האוטונומיה האישית שלנו תגדל.
האוטונומיה והחופש האישי שלנו אינם נמדדים בכסף, אלא בזמן של חיינו. השימוש בכסף הופך אותנו לעבדים, ומשעבד אותנו לעבודה במשך שעות ארוכות מדי יום, ובמשך שנים רבות, בהן אנחנו חייבים לשלם עבור האשראי שקיבלנו כדי לממן את צריכת-היתר שלנו. ככל שנקטין את הצריכה ואת השימוש בכסף, ונלמד להסתפק במועט, הזמן הפנוי שלנו יגדל, ואיתו תגדל האפשרות שלנו ללמוד, ליצור ולפגוש את האנשים שאנחנו אוהבים.
השלב הראשון בהקטנת השימוש בכסף הוא הימנעות מהלוואות ומאשראי (כרטיסי אשראי), היוצרים שיעבוד. כל אחד מאתנו יכול לוותר ברגע זה על השימוש בכרטיס אשראי, ועל נטילת הלוואות בבנק, ולשלם אך ורק במזומן. מחקרים מעידים על כך ששימוש במזומן מעלה את רמת המודעות לשימוש בכסף וחוסך בהוצאות.
אנחנו צורכים הרבה יותר ממה שאנו זקוקים לו, בתחום המזון, הלבוש ומוצרי המותרות. כולנו יכולים לוותר מיד על צריכת מותרות, ולהקטין את כמות המזון שאנו צורכים, שרובו מזיק לבריאותנו. באותה מידה ניתן לשנות את הרגלי הצריכה שלנו, לוותר על מוצרים 'אופנתיים', ועל מותגים, לקנות בגדים ורהיטים משומשים ובעיקר להחליף מוצרים זה עם זה.
הקטנת הצריכה והשימוש בכסף ישפיעו על חיינו באופן מיידי. אנחנו נהיה חופשיים יותר, מאושרים יותר ובריאים יותר. ככל שנקטין את הצריכה שלנו נחליש גם את בעלי-ההון והתעשיינים, ונקטין את הפגיעה האקולוגית ואת ניצול העובדים בארצות עניות. כך, ללא מהפכה וללא מחאה, נשפר את חיינו וגם את העולם בו אנו חיים.
תרבות השיתוף
האוטונומיה השיתופית, מעצם טיבה, מפחיתה את המתח והלחץ הנובעים מן החיים בתרבות הקפיטליסטית-תחרותית-היררכית, ומאפשרת לנו להרגיש בטוחים יותר ולהיות חופשיים ומאושרים יותר.
כאשר השיתוף מחליף את התחרות האלימה ביצירת המארג החברתי החדש, הוא מנתב את המשאבים האישיים שלנו לאפיקים יצירתיים ומועילים יותר. כאמור, מחקרים רבים מעידים על כך ששיתוף ונתינה גורמים לנו לאושר רב הרבה יותר מאשר הישגים ורכישות. צמצום הצריכה והוויתור על מאבקים תחרותיים מפנה לנו זמן רב לזוגיות ולמשפחה, למפגשים חברתיים ולעשיה יצירתית.
האוטונומיה השיתופית משחררת אותנו מן המחסום הרגשי שהתרבות ההיררכית-תחרותית כפתה עלינו. המנגנון ההיררכי-תחרותי חסם את יכולת השיתוף והיצירתיות שלנו באמצעות הענקת מונופולים על ידע, רעיונות וחידושים, וחלוקת זיכיונות על ניצול משאבי הטבע.
החיים בקהילות קטנות המבוססות על אוטונומיה שיתופית מאפשרים חלוקה יעילה יותר של הידע והיצירתיות האנושית, והקשר שבין הקהילות הקטנות ייצור תרבות שיתופית חדשה, שתעקוף את ההיררכיה של המדינה התאגידית.
כאן-ועכשיו
החידוש המהפכני ברעיון האוטונומיה השיתופית הוא האפשרות של כל אחד מאתנו ליישם אותו ברגע זה, בקלות רבה, בכל מקום בו אנו נמצאים, באמצעות תרגול פשוט ויומיומי של האימון הרגשי.
כל אחד מאתנו יכול לצמצם את צריכת-היתר ללא כל קושי. איש לא מפריע לנו לאכול פחות, להימנע ממאכלים מזיקים, להימנע מרכישת מותגים אופנתיים ומוצרים שאינם הכרחיים לקיומנו. בדרך זו נוכל לחסוך ולהקדים את יציאתנו לגמלאות. רבים החלו לעשות זאת בשנים האחרונות, מבלי להתנתק מן הכלכלה הקפיטליסטית, כמו 'מר שפם-הכסף' האמריקאי או 'הסולידית' הישראלית.
באותה מידה קל גם להקטין את השימוש בכסף, ולהפסיק לבקש הלוואות ולהשתמש בכרטיסי אשראי. מחקרים מוכיחים שתשלום במזומן מקטין את הצריכה ומאפשר לנו להיות מודעים לערך המוצרים שאנו רוכשים. השימוש בכרטיסי אשראי הוא למעשה רכישת כסף בכסף, כלומר מכירת הזמן החופשי שלנו תמורת הלוואה.
במקום צריכת יתר ושימוש בכסף, המאפשרים למתווכים שונים להתעשר על חשבוננו, אנחנו יכולים להסתפק בסחר-חליפין. אנחנו יכולים למסור בגדים וחפצים שאיננו זקוקים להם לחברינו, ולקבל מהם את מה שהם אינם זקוקים לו. אנחנו יכולים לשתף את הקרובים אלינו במזון שאנו מכינים, ובמה שאנו יוצרים.
האוטונומיה השיתופית מאפשרת לנו ליצור עכשיו קהילה קטנה המבוססת על שיתוף בכל מקום בו אנו נמצאים: בכפר או בעיר, בארץ בה נולדנו או בארץ זרה וזולה יותר, במקום המתאים לנו ובחברת האנשים שמתאימים לנו. קהילה כזו אינה זקוקה להכרה חיצונית, לאישורים או למנגנונים מיוחדים, אלא רק על הסכמה על שיתוף קבוע במשאבים מסוימים, ושיתוף משתנה מתוך הצהרת כוונות ורצון טוב. זו קהילה קטנה ודינמית, המועילה לכולם מבלי לפגוע באוטונומיה האישית.
האם זה אפשרי? אפרת ואני יישמנו את האימון הרגשי כשהתגוררנו בגליל, ואנחנו עושים זאת עם ארבעת ילדינו בחמש השנים האחרונות גם בכפר הבולגרי הנידח בו אנו גרים. הכנסותינו קטנות, וגם ההוצאות שלנו קטנות, ואנחנו מקדישים את זמננו למה שאנחנו אוהבים: לילדינו, ליצירה ולשיתוף.
בשנה האחרונה שלחתי מדי שבוע הרהור המבטא את תפיסת העולם הזו, ומן השבוע הבא אשתף אתכם באופן בו אנחנו מיישמים אותה בחיינו. אתם מוזמנים להצטרף לדרך הזו, ולנסות ליישם את האוטונומיה השיתופית גם בחייכם.
|
הצעה מעשית: האוטונומיה השיתופית היא רעיון פשוט ומעשי, וגם מהפכני. אתם יכולים לנסות את הדרך הזו ברגע זה, באופן מתון, באמצעות הקטנת הצריכה, חיפוש דרכים לשיתוף ויצירת קהילה קטנה סביב רעיון משותף במקום בו אתם חיים. |
שבוע טוב, ושנה טובה,
דרור
