14. מילכוד האינדיבידואליות

שירו של דוד אבידן, 'כמו, אחרת, כמו, אחרת' (מתוך הספר 'משהו בשביל מישהו') נפתח במלים: 

אָדָם יֻלַּד כְּדֵי

לְהִדָּמוֹת וְגָדֵל 

כְּדֵי לְהִבָּדֵל. 

קשה לתאר באופן מדויק יותר את הדואליות המכוונת אותנו בחיינו, ומבוססת על שני מאפיינים סותרים בטבע האדם. 

חלקו הראשון של המשפט כמעט מובן מאליו. אָדָם יֻלַּד כְּדֵי לְהִדָּמוֹת, משום שזו הדרך היעילה ביותר לפתח את המיומנויות הרגשיות, המאפשרות לנו להתמצא במציאות בדרך היעילה ביותר. לילדים קטנים יש יכולת טבעית ללמוד באמצעות התבוננות, משחק וחיקוי, כלומר בזכות היכולת האמפתית שלהם. היכולת הזאת חוסכת זמן רב של תרגול, והיא מאפשרת לילדים ללמוד לאכול, ללכת, לדבר וליצור קשרים חברתיים באמצעות התנסות וחיקוי, ללא כל צורך בידע תיאורטי. 

אבל מה שנראה לרגע כמובן מאליו נפסק מוקדם מדי, כאשר אנחנו כופים על ילדינו לימוד המשרת את מטרותינו ה'חינוכיות', בדרכים הרבה פחות יעילות: הקשבה פאסיבית, שינון ורכישת מיומנויות שאינן רלוונטיות לחייהם. כאשר אנחנו עוצרים את ילדינו מלשחק וכופים עליהם ללמוד אנחנו משתקים את היכולת הטבעית שלהם ללמוד ולהתפתח באמצעות משחקי תפקידים, כלומר באמצעות האמפתיה. 

חלקו השני של המשפט, וְגָדֵל כְּדֵי לְהִבָּדֵל, מובן מאליו רק לכאורה. דוד אבידן מייצג כאן את תרבות המאה-העשרים, הממשיכה את צמיחת מושג ה'אינדיבידואליות' מאז המאה השמונה-עשרה. תפיסה זו מקדשת את קיומו של היחיד כמרכז ההוויה האנושית. אבל בהמשך השיר מלגלג אבידן על הצורך להיבדל ולהיות מיוחד, המשותף לכולנו. הצורך הזה מתבטא, למשל, בביטוי האינדיבידואליות בלבוש חורג, בקעקועי גוף, בתספורת יוצאת-דופן, ובביטויים נוספים ההופכים במהירות לאופנה המייצגת את הצורך המקורי להידמות. 

המושג 'אינדיבידואליות' מייצג במאתיים השנים האחרונות את עולם הערכים של התרבות המערבית החומרנית, ההיררכית, התחרותית, הקפיטליסטית. קידוש מושג ה'אינדיבידואליות' הוא המצע ליסודות האמונה הליברלית, ובראשן רשימת זכויות האדם (או באופן מדויק יותר, 'זכויות הפרט'). 

לאינדיבידואליות יש יתרונות רבים. היא מבטאת את התפתחות החשיבה האנושית ומאפשרת ליחיד לבטא ולפתח את יכולותיו. מדובר במהפיכה של ממש, שהשפיעה על כל תחומי חיינו. לא מדובר ברעיונות מופשטים ('חופש', 'זכויות') אלא בשינוי מהותי של מקום הפרט בחברה, שנבע מהזכות לפרטיות. כך, למשל, החל השימוש בכיסא רק בשנת 1490 (בפירנצה), ורק במאה השמונה-עשרה תוכננו בבתיהם של בעלי היכולת מקומות פרטיים, כמו חדר-שינה או חדר-עבודה אישי. שינוי מהפכני לא פחות שנבע מהאינדיבידואליות הוא הזכות לנישואים מתוך אהבה. במאה השבע-עשרה הורשו לראשונה צעירים להתנגד לבני-הזוג שהציעו להם הוריהם. 

האם האינדיבידואליות, שהעניקה לכל אחד מאתנו את האחריות לחייו, ואיתה גם מבחר מגוון של זכויות אדם, העלתה גם את רמת האושר האישי? האם האוטונומיה והפרטיות שלנו גדולים יותר מאלו של אבותינו הציידים הלקטים? 

נדמה לי שלא. מחקרים רבים מעידים על כך שהתנאי לחיים רגועים ומאושרים אינו הישג אישי, חומרי או אינטלקטואלי, אלא דווקא קיום חיים חברתיים של תמיכה ושיתוף. 

כישלון רעיון האינדיבידואליות אינו מעיד על כך שהערכים הליברליים אינם חשובים, אלא על עיוות מחשבתי שהציג את האיניבידואליות כניגוד למהות החברתית של טבע האדם, ואפשר מחטף שיצר את מילכוד האינדיבידואליות. 

לכאורה, אפשרה האינדיבידואליות לבני-האדם להשתחרר מעריצות חברתית מגבילה, שנבעה ממבנה המשפחה הפטרנליסטי, שהגביל את החופש האישי של כל אחד מבני המשפחה. אם היתה האינדיבידואליות יוצרת מבנה משפחתי חדש, המשפר את יכולת הביטוי העצמי של כל אחד מבני-המשפחה, ובו-בזמן שומר על האחדות המשפחתית, אפשר היה לראות בכך התפתחות חיובית, המתבטאת בהרחבת האוטונומיה והפרטיות של כל אחד מן השותפים במבנה המשפחתי הקיים. 

אבל מהפיכת האינדיבידואליות, שהפכה את האוטונומיה והפרטיות לערכים חדשים, נוצלה על-ידי כוחות חדשים שהחליפו את המשפחה והזוגיות ושאפו לרסק ולהחליש אותם. עליית האינדיבידואליות ושקיעת המשפחה התרחשו במקביל לצמיחתם של שני כוחות חדשים: המדינה הלאומית והקונצרנים הכלכליים. 

בדרך זו הצליחו הכוחות החדשים להרוס את מוסד המשפחה ואת המסגרת החברתית התומכת, שהיו הבסיס לתחושת המקום הבטוח של כל פרט בעולם, ובתמורה הציעו את מושג האינדיבידואליות שרוקן מתוכנו. קסמו של מושג האינדיבידואליות נבע מן ההבטחה לאוטונומיה, פרטיות וזכויות אדם, שלכאורה הם תנאי לתחושת מקום בטוח. למעשה, האינדיבידואליות שיצרה התרבות הקפיטליסטית-תחרותית לא סיפקה תחושה של מקום בטוח, ואף הגבירה את תחושת החרדה וחוסר הביטחון (אתם מוזמנים לקרוא על כך בספרו של יובל נח הררי, 'קיצור תולדות האנושות'). 

האינדיבידואליות הקיצונית, שהשתלטה על החברה המערבית, יצרה תלות של כל פרט במדינה ובקונצרנים הכלכליים, תלות המבטלת כל אפשרות של אוטונומיה ובחירה אישית. בעולם מתוחכם של טכנולוגיה ומידע גם הפרטיות כמעט אינה קיימת. וזכויות הפרט? הן משמשות בעיקר אמצעי פיתוי לעבדות המודרנית, ומשועבדות לצריכה ולייצור מיותרים. תחושת חוסר-הביטחון, הלחץ והחרדה בתחילת המאה העשרים-ואחת מעמידה בספק את רעיון האינדיבידואליות. 

אימון רגשי, אוטונומיה ושיתוף 

העיסוק המוגזם באינדיבידואליות חיזק את הנטיה האנוכית והחליש את היכולת האמפתית שלנו. כתוצאה מכך אנחנו מתמקדים במאבק בלתי-פוסק להישגים, ומתעלמים מן הצורך לשפר את המיומנויות הרגשיות שלנו, המאפשרות יצירת קשרים חברתיים החיוניים לחיזוק תחושת המקום הבטוח שלנו בעולם. 

האימון הרגשי הוא דרך-חיים המאפשרת זיהוי ושיפור של המיומנויות הרגשיות, מבלי לוותר על האוטונומיה והפרטיות. זו דרך פשוטה וקלה, ולמרות זאת לעתים קשה לנו התחיל לתרגל אותה. 

האימון הרגשי אינו מותנה באמונה בעקרונות כלשהם, ומי שיתעקש לתרגל בנחישות ובהתמדה את שיפור המיומנויות הרגשיות יצליח בכך. 

אבל אפשר לבחור בדרך קלה הרבה יותר. הקושי העיקרי בתרגול האימון הרגשי נובע מן הבחירה באינדיבידואליות. בחירה זו, המנוגדת לצורך הבסיסי בשיתוף חברתי, מקשה מאוד על התרגול ופוגעת בנטיה הטבעית לשיתוף, המחזקת את תחושת הביטחון. ויתור על האינדיבידואליות כערך, מתוך הבנה שהבחירה באוטונומיה שיתופית דווקא מחזקת את האוטונומיה ואת הפרטיות, יהפוך את תרגול האימון הרגשי לקל ופשוט הרבה יותר. 

שבוע טוב, 

דרור