תפיסת העולם, עליה מבוססת תורת האימון הרגשי, שונה באופן מהותי מתפיסת טבע האדם המקובלת בתרבות המערבית, המושתתת על האמונה באנוכיות ובעיקרון הברירה הטבעית.
התפיסה היהודית-נוצרית המקובלת באלפיים השנים האחרונה מניחה "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", בראשית ח' כ"א. לאמונה באנוכיות יש השפעה מכריעה על התפתחותה של התרבות המערבית ועל האופן בו אנו חיים את חיינו.
תפיסה זו רואה בכל אחד מאתנו ילד אנוכי המונע על-ידי יצרים אפלים, הזקוק ליד קשה שתנווט אותו בעולם ותמנע ממנו לממש את כוונותיו הרעות. מתוך תפיסה זו צמחה תורת-חיים היררכית בכל תחומי חיינו, היררכיה המייצגת מאבק כוחני בין שליטים העומדים בראשה לבין נתינים (או צרכנים, או פועלים) החייבים להישמע לחוקיה, המתבטאים בעיקר באיסורים: "לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד..." כך נוצרו ההיררכיות הדתיות, ההיררכיות השלטוניות ובמאות השנים האחרונות ההיררכיה של ההון-שלטון, המאפשרת למעטים לשלוט ברוב משאבי כדור-הארץ ולנהל את חיינו. במאה-העשרים הקצינה ההיררכיה וכוחו של ההון-שלטון התעצם, לא מעט בזכות תפיסת העולם הפרוידיאנית, המחזקת את האמונה באנוכיות באמצעות רעיון הדחפים הלא-מודעים המסכנים את החברה האנושית.
תפיסת העולם של האימון הרגשי אינה שוללת את הנטיה האנוכית המוטבעת בנו מלידה, אלא מציעה כלים לפיתוח מיומנויות רגשיות, ובראשן האמפתיה, המאפשרות לנו ליצור עולם לא-היררכי ופחות אלים, המבוסס על שיתוף. זו אינה הצעה אוטופית, והיא משקפת יכולת אנושית הקיימת בכל אחד מאתנו, ושבזכותה נוצרה הציוויליציה. האימון הרגשי מציע דרך לאיזון בין הנטיה לאנוכיות לבין היכולות הרגשיות הלא מפותחות, כדי למנוע את הצורך בניצול האמפתיה באופן ציני על-ידי ההיררכיה של ההון-שלטון.
אחת הדוגמאות הבולטות לשליטתה של התפיסה הפסימית, האנוכית, בתרבותנו, היא הדמוניזציה של הרוע ככלי הפחדה המיועד לשמר את המערכת ההיררכית. מקרה בולט הוא 'אסון התאומים' שהתרחש באחד-עשר בספטמבר, 2001, ובו נהרגו כשלושת אלפים אמריקאים. לאחר האסון הכריז הנשיא בוש על מלחמת תרבויות בין המערב לבין הטרור המוסלמי, שבמהלכה תקף את אפגניסטן (התוצאה: 40,000 הרוגים אפגניים ו-9,000 חיילי המתקפה), ומאוחר יותר כבש את עיראק (100,000 אזרחים עיראקים הרוגים ו-5,000 חיילים אמריקניים). הדמוניזציה של האיסלאם הובילה להקצנה שחיזקה את הטרור האיסלאמי ויצרה שינאה כלפי מוסלמים בעולם כולו.
לדמוניזציה של הטרור המוסלמי קדמה הדמוניזציה של הנאצים, הנחשבים בתרבות הישראלית לחסרי צלם אנוש, כלומר לחיות אדם. זו הסיבה שבישראל השוואת מעשי טרור גזעניים נגד ערבים למעשי הנאצים אסורה על-פי החוק. מאותה סיבה דחתה התרבות הישראלית את ספרה של חנה ארנדט על משפט אייכמן, שבכותרתו הופיע הצירוף "הבנליות של הרוע".
האנושיות כרעיון חתרני
הפילוסופית היהודיה חנה ארנדט (1906-1975), שסיקרה את משפט אייכמן עבור עיתון ה'ניו יורקר', הציעה לראות בפושעים הנאציים בני-אדם נורמליים, שבנסיבות מסוימות ביצעו את הפשעים האיומים ביותר רק משום שכך היה מקובל על-ידי החברה הסובבת אותם.
רעיון זה, כמובן, אינו מפחית מחומרת פשעיהם של הנאצים, אבל בישראל הוא התקבל כחילול הקודש, משום שהוא הפר את הניסיון הפוליטי להפוך את העם היהודי לקורבן נצחי הזכאי לזכויות יתר. לא קשה להבין מדוע אנחנו נוטים לעשות דה-הומניזציה של הפושעים הנאצים. אם נסכים לראות ברוצחים אכזרים בני-אדם, ניאלץ להכיר בכך שכל אחד מאתנו, בנסיבות מסוימות, עלול להפוך לרוצח. זו היתה טענתה של חנה ארנדט.
להפתעתי איש לא התייחס לעובדה שספרו רב-המכר של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות', מבטא רעיון דומה. הררי כתב בספרו שהאידיאולוגיה הנאצית מבטאת, למעשה, את ההומניזם המערבי, והיא ביטוי לאמונה בחוק הברירה הטבעית של דארווין. מטרתם של הנאצים היתה ליצור תרבות אנושית טובה יותר ובריאה יותר באמצעות השמדה של גורמים מזיקים, כמו היהודים והצוענים.
הדמוניזציה והדה-הומניזציה של הנאצים, המתעלמת מן הרבגוניות האנושית ומן הביטויים השליליים והחיוביים המתקיימים בכל אחד מאתנו, נובעת מתפיסת העולם האנוכית, הפסימית, הרואה את הטבע האנושי בשחור-לבן, במונחים של טוב ורע או בריא וחולה.
תפיסת העולם של האימון הרגשי, אותה ניתן לקרוא בהקדמה לספר 'אימון רגשי', או בספרו של ג'רמי ריפקין 'הציוויליזציה האמפתית', מציעה אפשרות להתבוננות אחרת בטבע האדם, ולהסביר גם את הבנליות של הרוע.
האינסטינקט הבסיסי כעלה תאנה
תפיסת העולם האנוכית, העומדת בבסיס התרבות המערבית והמדינה-התאגידית, מייצגת למעשה שלב פרימיטיבי בהתפתחות הרגשית שלנו, כלומר את האינסטינקט הבסיסי המולד.
מה שמאפשר לנו לשרוד בהיוולדנו, כמו שאר בעלי-החיים, הוא האינסטינקט הבסיסי הפרימיטיבי הטבוע בנו מלידה. בשעה שאנחנו נולדים אנחנו איננו בני-תרבות, אנחנו חסרים ערכים מוסריים ומה שמניע אותנו הוא אך ורק הרצון לשרוד, להפחית את החרדה הקיומית ולמצוא לעצמנו מקום בטוח.
האינסטינקט הבסיסי (הילחם-או-ברח) משתק את רוב מערכות הגוף שלנו כדי שנוכל להשקיע את משאבינו בתקיפת החיה המסכנת אותנו או בבריחה ממנה. האינסטינקט הטבעי הופך אותנו לאלימים ואכזריים, והוא אינו מאפשר לשיקולים מוסריים לעצור אותנו כשאנו חשים באיום כלשהו על חיינו.
כשם שהאינסטינקט הבסיסי יעיל בהגנה מפני חיות-טרף, שהיתה דרושה לאבות אבותינו, הוא מסכן כל אפשרות ליצירת חברה אנושית, מצומצמת (זוגיות, משפחה) או רחבה (קבוצה או מדינה). מה שמאפשר לנו כבני-אדם ליצור את התרבות האנושית, למצוא בני-זוג, לגדל ילדים, ליצור לעצמנו חברים ולהרגיש בטוחים בעולם, הוא היכולת האמפתית שלנו ושאר המיומנויות הרגשיות הלא מולדות, שהמוח שלנו מאפשר לנו לפתח בתהליך איטי של לימוד והתבגרות.
המיומנויות הרגשיות, שאיש לא לימד אותנו להשתמש בהן, מאפשרות לנו ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח במציאות המשתנה והמאיימת, שלעולם לא תהיה בטוחה באמת.
כאשר המיומנויות הרגשיות שלנו אינן מפותחות, מצבי חרדה מעוררים בנו את האינסטינקט הבסיסי והופכים אותנו במהירות לאלימים.
התרבות המערבית ההיררכית, הכוחנית והתחרותית, מנצלת את החולשה שלנו והופכת אותנו בקלות רבה לאלימים באמצעות הפחדה. זו הסיבה שבמצבים של חרדה, כמו לאחר מלחמה או כמו בזמן שפל כלכלי, קל מאוד להפוך אוכלוסיה שלמה לאלימה וגזענית. מנהיגים פוליטיים מנצלים רגעים של חרדה באמצעות הקצנת הפחד והסטתו לעבר קבוצה אחרת המוצגת באופן דמוני כמשהו לא-אנושי.
ההפחדה והדמוניזציה מעוררים בנו את האינסטינקט הבסיסי ומשתקים את היכולת האמפתית שלנו. כל אחד מאתנו יכול להפוך לחיה אלימה כאשר הוא מוותר על האמפתיה ומאפשר לחרדה להציף אותו.
רפי איתן כמשל
הזדמנות מיוחדת במינה להבין את התהליך הזה, שבו אדם רגיל מאבד את יכולותיו הרגשיות, אפשר לראות בראיון מיוחד במינו עם רפי איתן שערכה אילנה דיין בתוכנית 'עובדה'.
זהו ראיון חשוב, משום שהוא מאפשר לנו להבחין בתהליכים רגשיים ההופכים אדם לרוצח, דווקא משום שלא מדובר ברוצח המונים כמו אייכמן, אלא באדם רגיל שרבים כמוהו משרתים בשירותי הביטחון במדינת ישראל, כשם שאחרים כמותו משרתים בשירותי הביטחון של ארצות-הברית או מדינות אחרות, ומבצעים מעשים דומים ברגע זה.
רפי איתן בן ה-88, כמו יצחק רבין לפניו, מייצג את דמות היהודי החדש, הצבר הישראלי (יליד עין-חרוד) האשכנזי, בוגר הפנימיה החקלאית (בחדר משותף עם רחבעם זאבי), שהתגייס לפלמ"ח, שחרר את מעפילי עתלית, נלחם בבריטים על הקמת מדינת ישראל ושירת בתפקידים בכירים ביותר במודיעין, בשב"כ ובמוסד. מאוחר יותר, כמו אנשי צבא בכירים אחרים, הפך לאיש עסקים מצליח ולחבר כנסת.
במהלך הקריירה הביטחונית שלו פגע איתן באנשים רבים, הרג וגירש, כחלק מתפקידו ומתוך אמונה באידיאולוגיה שהנחתה אותו. הוא לא עשה זאת משום שהיה רוצח פסיכופט, אלא כאדם מן השורה, כפי שמספרת אשתו מרים:
"אני לחלוטין לא חושבת שיש בו אכזריות," היא אמרה למראיינת, ומסרה לה תמונה שלו עם שני ילדיו. "אני נתתי לך תמונה אחת שלו, שהוא סוחב גם את יעלי וגם את שרון על הידיים. חשבתי שבתוך התמונה הקצת מפלצתית שעולה מתוך התיאור הכללי חשוב גם לזכור את התמונה הזאת. כי בתוך כל הדמות שהיא כאילו לא מביעה רגשות ולא משתפת ברגשות, הוא היה אב אחראי ואוהב ומסור, מעבר לכל הזה שבתקופות ארוכות הוא היה חודש אחד בשנה אבא".
בגיל תשע-עשרה ביצע רפי איתן את הרצח הראשון שלו, בשליחות הממסד. הוא נשלח על-ידי מפקדו בפלמ"ח לחסל אזרחים גרמנים מקבוצת הטמפלרים, לא משום שהיה בהם סיכון כלשהו אלא כדי להפחיד את כל האחרים ולגרום להם לנטוש את בתיהם ולברוח. הוא עצר באופן מקרי עגלה רתומה לסוסים שבה נסעו שני טמפלרים שהגיעו ברכבת, וירה בהם למוות. כך הוא סיפר:
"הנשים שלידם כמובן פרצו בצעקות, אבל... זה היה טבע הדברים ולא הרגשנו שום רגש אשמה, להפך, אמרנו אנחנו עושים את חובתנו כבני העם היהודי." כשהמראיין שאל אותו אם הוא זוכר את השמות שלהם, הוא ענה: "בוא נאמר ככה, אני לא זוכר מפני שגם אז לא טרחתי לחקוק את זה במוחי. לא היה צורך. לא היה צורך מצפוני."
מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, הוא פיקד על סיירת קטנה שמטרותיה היו דומות לרצח האזרחים הטמפלרים. וכך הוא סיפר:
"המשימה הראשונה שלקחתי על עצמי זה לגרש את כל היישובים הערביים בתוך המובלנת שלנו (בנגב), שאנחנו יושבים בה. ואז, במשך שבוע ימים, למעשה גירשתי את כל האוכלוסיה. לא הרגתי אף אחד, שים לב. עברנו ממקום למקום ואמרנו להם: תודה רבה, אתם יכולים לקחת את כל מה שיש לכם, ללכת לעזה." בהמשך הוא סיפר: "באנו בצורה מאוד פשוטה ושאלנו מי השייח 'מושייך'. בבקשה, תודה רבה. אתה, יש לך 24 שעות. קח את כל מה שיש לך, אם אתה רוצה, נעזור לך בהסעה. לך לעזה." המראיין שואל: "ואם הוא מתנגד?" ואיתן עונה: "אמרנו, אנחנו נשרוף לכם את הבתים, ובשני מקומות שרפנו בית אחד ואז הם קמו והלכו." המראיין אומר: "ואם אני מבין אותך נכון החרטה היחידה שיש לך היא שלא עשו את זה יותר," ואיתן משיב: "נכון. חד-משמעית. אין לי שום חרטה בנושא."
(לפני מלחמת השחרור התגוררו בעזה כ-70,000 תושבים, ולאחר גירוש הפלסטינים היא הפכה למחנה פליטים גדול שבו מתגוררים כיום 1,800,000 תושבים, במציאות פוליטית המותירה את ישראל במצב של מלחמה נמשכת).
איתן התפרסם כמי שלכד את אדולף אייכמן, חטף אותו לישראל וליווה אותו במהלך משפטו עד לרגע הוצאתו להורג. הוא זה שדאג לו לארוחות, לקח אותו למקלחת בעיניים עצומות וללוות אותו לבית-השימוש. הוא היה סקרן להבין "מה הדמות שלו, מה היכולות שלו. האם אני עדיף עליו או לא עדיף עליו?" המראיין שואל: "מה גילית?" ואיתן משיב: "שאני עדיף עליו. מצאתי אדם מאוד מאוד בינוני. האיש באופן אוטומטי היה לויאלי תמיד לאדונים שלו. עובדה שברגע מסוים אני הפכתי להיות הבוס שלו. ואז הוא התנהג אלי בדיוק בלויאליות וציות לפקודה באופן מוחלט, כפי שהוא עשה את זה לאדונים שלו. זה לא היה קורה לי. אילו אני הייתי במצבו שה לא היה קורה לי."
התיאור הזה של אייכמן כחיית-אדם צייתנית וחסרת-אישיות הוא ביטוי של האמונה הקיצונית בתפיסת העולם האנוכית. באמצעות הדמוניזציה מבטל איתן את זהותו האנושית של אייכמן, ומציג את עצמו כנעלה עליו. אין ספק שרפי איתן מעולם לא ביצע פשעים מחרידים כמו אלו שאייכמן ביצע, אבל האם הוא באמת "עדיף עליו"? הרי גם איתן עצמו היה אדם "מאוד מאוד בינוני," ללא כל הישג אינטלקטואלי או יצירה מקורית בתחום כלשהו. הרי גם הוא תמיד ציית לאדוניו ולאידיאולוגיה שהנחתה אותם ללא כל היסוס וללא כל בדיקה מוסרית. הוא רצח במו ידיו אזרחים חפים מפשע, וגירש אלפים מביתם ללא כל מחשבה שניה, גם לא עשרות שנים מאוחר יותר.
מעניין לגלות, שבראייון לעיתונאי הנאצי ההולנדי וילם סאסן במגזין 'לייף', בשנית 1960, הצדיק אייכמן את מעשיו בכך שמעולם לא הרג אדם במו ידיו, למרות שדאג לגירוש היהודים ברכבות למחנות ההשמדה.
לא פחות ממעורבותו בלכידת אייכמן, התפרסם רפי איתן בהפעלת הסוכן האמריקאי ג'ונתן פולארד, ובהסגרתו לידי האף-בי-אי, גם זאת ללא כל חרטה. "האם אני מצטער על מותם?" הוא עונה כשנשאל על האנשים הרבים שהרג, והוא עונה: "התשובה שלילית. על אף אחד."
מה שמאפיין את פעולתו של רפי איתן, שגם בגיל 88 עדיין פעיל במערכות הפוליטיות והעסקיות, הוא היעדרה המוחלט של אמפתיה, שבלעדיה לא תיתכן גם כל מודעות מוסרית. בראיון איתו מודה איתן במוגבלותו הרגשית: "אתה מחפש חרטה, רגשות מהסוג הזה? תחפש אותם אצל אנשים אחרים. אני בנוי אחרת."
אשתו מספרת: "אני חושבת שהוא לא ידע מה הוא מרגיש. אני חושבת שלא שהוא הסתיר ממני, הוא לא נתן... הוא היה תמיד עסוק בעשיה... הוא אף פעם לא שאל את עצמו מה הוא מרגיש."
ורפי איתן מודה בכך: "באופי שלי אני מקבל סיטואציות, כולל סיטואציות קיצוניות, כפי שהן, בלי מעורבות רגשית שלי. אני מכיר את זה לאורך כל חיי. עכשיו, תשאל אותי למה? אני לא יודע. אני נולדתי ככה."
הפגם הרגשי הזה, החוסר המוחלט באמפתיה ובמיומנויות רגשיות, והפעילות האנוכית בהתאם לאינסטינקט הבסיסי, מתבטאת גם בבוז מוחלט לרעיון המוסרי. ללא אמפתיה אין כל משמעות לערכים מוסריים. כשהמראיין שואל אותו: "ובכל המהלך הזה אתה לא חושב על העובדה שאתה למעשה שותף? אתם יודעים על רצח שבוצע פה עכשיו על אדמת פריז (רצח בן ברקה) ואתם עוזרים לרוצחים להעלים את הגופה." כך עונה איתן:
"תראה, אתה מדבר כיפה נפש. אני לא יפה נפש. אני, תפקידי לטפל בקשר עם מרוקו. זה התפקיד שלי. לא היה לי תפקיד להציל את בן ברקה. זה לא היה אכפת לי בכלל. זה לא עניין אותי. מה שקרה שם לא שונה מסיכול ממוקד שישראל ביצעה מאות פעמים... אנחנו בתוך המערכת המודיעינית לא משקיטים את המצפון. כשאתה נמצא במלחמת... במאבק מודיעיני, את המוסר אתה שם הצידה."
"איך לא מרגישים בנקודה כזאת שותפים לפשע?" שואל המראיין, ואיתן עונה: "כל עבודת המודיעין היא שותפות לפשע."
וכך סיכמה אשתו מרים: "יש בו ניתוק רגשי הרסני."
נקודת-התורפה של האמפתיה
הראיון עם רפי איתן מספק הזדמנות נדירה להתבונן בפגם רגשי קיצוני במיוחד, שהוא היעדרה המוחלט של אמפתיה, שבלעדיה לא יתכן קיומה של חברה אנושית, ולא ניתן ליצור כל הסכם מוסרי.
חסרונה של אמפתיה, או שימוש מוגבל במיומנויות הרגשיות הלא מפותחות שלנו, גורם לנו לשוב ולהשתמש באינסטינקט הבסיסי האלים בכל מצב של סיכון או חרדה, גם כשאין סיבה של ממש לתגובה קשה.
במקביל, ככל שהאינסטינקט הבסיסי משתלט עלינו הוא משתק את היכולת האמפתית, ומעצים את התגובה האלימה שלנו. זוהי נקודת התורפה של האמפתיה, המאפשרת לבעלי אינטרסים שונים לבצע בנו מניפולציות ולנתב אותנו לצרכיהם.
פוליטיקאים עושים שימוש רב במניפולציה המעוררת את האינסטינקט הבסיסי. באמצעות הפחדה הם משתקים את היכולת האמפתית שלנו, ומסיתים אותנו נגד אויב משותף כדי לגייס אותנו למטרותיהם. הם מאיימים עלינו בטרור, מכנים את מי ששונה מאתנו בשם 'בוגד' ומפחידים אותנו באיום של סכנה גרעינית או קיצוניות דתית. הסכנות עליהם מצביעים הפוליטיקאים הציניים אינן דמיוניות, אך הן מוקצנות במטרה לשתק את היכולת שלנו להתמודד איתן בדרך יעילה יותר, כמו שיתוף פעולה או ויתורים הדדיים, ההכרחיים במציאות. ההקצנה מאפשרת לפוליטיקאים לגייס אותנו לצרכיהם, לגבות מאתנו מיסים ולסכן את חיינו.
באותו האופן גם בעלי-ההון מפחידים אותנו, והם מפיצים בכל אמצעי התקשורת ידיעות מאיימות על מחלות, אסונות וסכנות שונות. החרדה שנגרמת לנו בשל עודף המידע המאיים גורמת לנו לחפש תחושה כוזבת של מקום בטוח באמצעות צריכת יתר ואכילת יתר, והשקעת רוב משאבינו בתוכניות ביטוח שקריות שלעולם לא יפצו אותנו במקרה של נזק אמיתי.
הבנליות של הטוב
רפי איתן הוא דוגמה מאלפת לבנליות של הרוע, משום שהוא זקן חביב המוכר לכולנו, וכמוהו ניתן למצוא רבים אחרים בצבא ובמערכות הביטחון השונות, בממשלה ובתאגידים הגדולים. אלו האנשים השולטים בחיינו, רק משום שהבנליות של הרוע נראית לנו טבעית כל-כך ומובנת מאליה.
אבל כדאי לשים לב לכך שלצד הבנליות של הרוע מתקיימת גם הבנליות של הטוב. אמנם האמפתיה אינה תכונה מולדת כמו האינסטינקט הבסיסי, אבל לכל אחד מאתנו יש אפשרות לפתח ולפתח את האמפתיה ואת שאר המיומנויות הרגשיות שלנו, כדי ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח בעולם ולהקטין את השפעת כוחו של ההון-שלטון המונע על-ידי האינסטינקט הבסיסי.
למרות שקל מאוד לבעלי-הכוח לערער את היכולת האמפתית שלנו באמצעות איומים והפחדות, ולהשליט בחיינו את האינסטינקט הבסיסי האלים, הם זקוקים לאמפתיה שלנו כאוויר לנשימה, משום שבלעדיה לא ניתן לקיים את הציוויליזציה האנושית.
גם בעולם אלים ואכזרי נזקקת ההיררכיה העסקית-שלטונית לאמפתיה שלנו, משום ששיתוף הפעולה היצירתי שלנו הוא הכוח המאפשר להון-שלטון לגרום להרס רב, באמצעות מלחמות ואלימות, כדי שנשוב ונצרוך מצרכים ושירותים שהם מספקים לנו, ובכך נזין את המערכת הכלכלית הקפיטליסטית.
הבנליות של הטוב היא הדרך הטבעית ליצירת חברה אנושית, באמצעות שיתוף ואהבה, והיא יוצרת בנו תחושת ביטחון וסיפוק. תפיסת העולם האנוכית מיועדת להסתיר מאיתנו את הבנלויות של הטוב, ולהפחיד אותנו באמצעות דמוניזציה של הרוע. אם נלמד לזהות את הבנליות של הרוע ולטפח את הבנליות של הטוב נוכל לנטרל את נשקם של בעלי-ההון ולהפחית את שליטת ההון-שלטון בחיינו.
|
הצעה למחשבה: נסו לזהות את מה שמאיים עליכם בחייכם, ואת האופן שבו אתם מגיבים על כך. אל תאפשרו לאיומים של פוליטיקאים ובעלי-הון לפגוע באמפתיה שלכם. ככל שתחזקו את הקשרים החברתיים במעגל הסובב אתכם, באמצעות אמפתיה ושיתוף, תקטינו את כוחו של ההון-שלטון לנצל אתכם לרעה. |
שבוע טוב,
דרור
