האימון הרגשי מבוסס על ההנחה שטבע האדם משלב בתוכו את האינסטינקט הטבעי האנוכי והאלים, וגם את היכולת לאמפתיה ולשיתוף. אנו זקוקים לאינסטינקט הטבעי במצבים של סכנה קיומית, אך ללא פיתוח היכולת האמפתית אנו מסכנים את המשך קיומה של הציוויליזציה ומאפשרים ליחידים להשתלט על משאבי כדור-הארץ באמצעות מונופולים ותאגידי-ענק. הגלובליזציה היא עדות להשתלטות כמעט מלאה של התאגידים על ממשלות ומשאבים ציבוריים, ועל סכנה מיידית להמשך קיומה של הציוויליזציה (באמצעות הרס אקולוגי ותרבותי והקצנת הפער בין בעלי-ההון לכל השאר).
האימון הרגשי מאפשר ליצור איזון בין הנטיה האנוכית לבין היכולת האמפתית, ובהרהור קודם הצעתי כאן את בסיס רעיון 'האוטונומיה השיתופית'. בהיסטוריה של התרבות המערבית נכשלו שתי תפיסות חברתיות מנוגדות: האינדיבידואליזם והקולקטיב. רעיון הקולקטיב נכשל לחלוטין לאחר נפילת הקומוניזם, ואילו האינדיבידואליזם הוקצן בתרבות הקפיטליסטית עד שהפך לזכות יתר בלעדית לבעלי-ההון.
שתי הגישות, שהבטיחו ביטחון כלכלי וחברתי, הרסו בדרכן את המקום הבטוח הטבעי של החברה האנושית במשך אלפי שנים, והוא הקבוצה הקטנה, המבוססת על התא המשפחתי הגרעיני (זוגיות) ועל המשפחה המורחבת או השבט, שגם להם היו חולשות משלהם.
האוטונומיה השיתופית מציעה לחדש את המקום הבטוח הטבעי לא באמצעות רגרסיה אלא בתבנית חדשה המתאימה למציאות של ימינו, המשלבת את שני הצרכים הבסיסיים, הצורך האינדיבידואלי באוטונומיה והצורך ברשת חברתית המבוססת על אמפתיה, שיתוף ותמיכה. האימון הרגשי מציע כלים ליצירת האוטונומיה השיתופית.
בהרהור אחר כתבתי על הזוגיות כגרעין הבסיסי של האוטונומיה השיתופית, ועל הסכנה שבוויתור על הזוגיות. הוויתור על הזוגיות והמשפחה, שהקצין ביותר לאחרונה, אינו נובע מחלופות טובות יותר הגורמות לנו לתחושת ביטחון או אושר, אלא מהתחזקותם של מדינות הלאום והתאגידים הגדולים, הכופים עלינו לוותר על הביטחון האישי, הכלכלי, התעסוקתי, החינוכי והחברתי ובמקומו לצרוך שירותים כפויים (חינוך חובה, ביטוח בריאות חובה, שירותי בנקאות כפויים ושליטה מוחלטת של התאגידים בכל התהליכים הכלכליים).
הסיכוי להשתחרר משליטת התאגידים באמצעות מהפכה קטן ביותר, משום שהשליטה המוחלטת שלהם במשאבים אינה מאפשרת יצירת אלטרנטיבה כלכלית או חברתית.
הדרך היעילה ביותר להשתחרר משליטת התאגידים היא הקטנת התלות בהם, בעיקר על-ידי חיזוק ושיקום מקורות הביטחון הטבעיים שלנו, הזוגיות והמשפחה. במקום המודל הישן של ההיררכיה המשפחתית הפטרנליסטית, אני מציע לחזק את הקשר המשפחתי שנחלש באמצעות האוטונומיה השיתופית, המתאימה את המשפחה המורחבת למציאות של היום, בכלים רגשיים יעילים יותר.
פירוק התא המשפחתי
הצירוף של מדינת הלאום הדמוקרטית והקפיטליזם המתחזק (המדינה התאגידית), הפכו את המושג 'אינדיבידואל' לסמל המאפיין את יתרונותיו של היחיד ומבטיח את אושרו ועושרו. אם, בעבר, המשפחה העניקה לחבריה ביטחון המבוסס על ערבות הדדית, אך בתמורה הגבילה את חופש הבחיר האישי, המדינה הציעה לאינדיבידואל עיסקה טובה יותר:
השכלה: במקום חוסר-השכלה או הכשרה מקצועית כפויה, יקבל האינדיבידואל חינוך חובה חינם מן המדינה, ויוכל לבחור גם בהשכלה מקצועית או אקדמית בעזרת מילגות או הלוואות שתספק לו המדינה.
זוגיות: במקום שידוך כפוי על-ידי המשפחה, יוכל האינדיבידואל לבחור בעצמו את בת-זוגו, בהתאם להעדפותיו האישיות, ויוכל לקיים איתה קשרים אינטימיים גם ללא נישואין. הוא יוכל להחליף בת-זוג בכל זמן שירצה, וגם לקיים יחסים מחוץ לנישואין.
מגורים: במקום לגור בבית-ההורים או עם המשפחה המורחבת, יוכל כל אינדיבידואל לגור בכל מקום שירצה, ללא תלות להוריו, ויוכל לקבל הטבות ומשכנתאות מן המדינה או מן הבנקים.
פרנסה: במקום להצטרף לעסק המשפחתי יוכל כל אינדיבידואל לבחור במקצוע המתאים לו, ולעבוד בכל מקום עבודה שירצה.
בריאות: במקום להיות תלוי בתמיכה המשפחתית, יוכל כל אינדיבידואל לקבל ביטוח בריאות או ביטוח תאונות או ביטוח פרישה מן המדינה ומחברות ביטוח מקצועיות.
פנאי: במקום בילוי משותף בשעות הפנאי במפגשים משפחתיים, בשיחה, בטיול, ביצירה, בבישול ובמשחק, מספקת המדינה התאגידית גירויים ממכרים המאפשרים לכל אינדיבידואל למלא את כל זמנו הפנוי ללא תלות באחרים (טלוויזיה, אינטרנט, מועדוני כושר, אירועי תרבות וספורט ואינספור פיתויי מזון קלוקל וממכר).
המיתוס של 'זכויות האדם', שבמרכזו מושג ה'חופש' אפשר למדינה התאגידית לממש את החזון הזה, ולהרוס את הזוגיות, המשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת. המדינה התאגידית מספקת לתושביה (המכונים 'צרכנים') אפשרויות לרכוש השכלה, מגורים, זוגיות, פרנסה ובריאות, אולם בתמורה הוא גוזל מהם את הערך החשוב ביותר של התא המשפחתי: את תחושת הביטחון הנובעת מן הערבות ההדדית. ההשכלה, החופש המיני והרווחה היחסית לא הפכו את תושבי המדינה למאושרים יותר.
מחקרים רבים מוכיחים ששיתוף ודאגה לאחרים גורמים לאושר רב יותר מאשר עושר חומרי וחיי מותרות. חיי משפחה מבוססים על שיתוף, שבלעדיו החופש והרווחה החומרית חסרי-ערך.
עם התחזקותם של התאגידים, בד בבד עם הפרטת המדינה, נעלמו גם היתרונות היחסיים שהובטחו לאינדיבידואל. ההיררכיה של ההשכלה מחזקת בעיקר את העשירים יותר, ואינה מבטיחה תעסוקה. חופש בחירת בני-זוג לא יצר זוגיות טובה יותר אלא דווקא אומללות וחוסר-יכולת למצוא בני-זוג מתאימים. רק מעטים מאושרים בזוגיות שלהם. ההתפתחות הטכנולוגית והשוק הגלובלי יצרו אבטלה גדולה, ורבים מן העובדים אינם יכולים להתקיים במשכורות הנמוכות שלהם. ביטוח הבריאות אינו מכסה את הסיכונים ורק בעלי השכר הגבוה יכולים לשמור על בריאותם.
למעשה, המדינה התאגידית, לאחר שפירקה את המשפחה, מחייבת את האינדיבידואל לשוב ולהיעזר במשפחתו. אבל הפגיעה בקרנות הפנסיה ובתעסוקה גרמה לכך שהורים אינם יכולים לסייע לילדיהם כבעבר, והיעלמות המשפחה המורחבת מגבילה מאוד את יכולת התמיכה.
בגידת המדינה התאגידית באינדיבידואל והפרת הבטחותיה מניעים את החיפוש אחרי מבנים חברתיים חדשים, כגון ישובים חברתיים, קואופרטיבים, וגם סוגים שונים של 'משפחה חדשה' (משפחות חד-הוריות, זוגיות בבתים נפרדים או ויתור על גידול ילדים). משום מה, הפגיעה במושג המשפחה הגרעינית והמורחבת היתה כה קשה, עד שהאפשרות לשוב לרעיון המשפחה והשבט כלל אינה עולה.
האוטונומיה השיתופית מאפשרת להחזיר את יתרונותיה של המשפחה המורחבת תוך תיקון מגבלותיה ושמירה על הצורך של כל פרט באוטונומיה.
יתרונות המשפחה כאוטונומיה שיתופית
כל אחד מאתנו, כאינדיבידואל, אינו שם או רעיון או זיכרון, אלא מה שאנחנו עושים בפועל, מדי יום, כלומר אוסף ההרגלים הקבועים שלנו. גם המשפחה היא אוסף של הרגלים משותפים היוצרים פעילות משותפת. המדינה התאגידית השתלטה על רוב ההרגלים המשפחתיים המשותפים, וכדי לחזק את המשפחה עלינו לשוב וליצור את ההרגלים המשפחתיים.
האוטונומיה השיתופית מבקשת להחליף את התחרות בשיתוף, ולהחליף את האנוכיות באמפתיה. האוטונומיה השיתופית בזוגיות מתמקדת במטרות משותפות, ומרחיבה את גבולותיו של כל אחד מבני-הזוג, כדי שיכללו גם את שיתוף בן הזוג ואת הדאגה לרווחתו.
האוטונומיה השיתופית במשפחה הגרעינית היא הרחבה של הזוגיות עם הצטרפותם של הילדים.
במשפחה המודרנית, המופרטת על-ידי המדינה התאגידית, המכנה-המשותף בין בני-המשפחה מצטמצם למקום מגורים משותף ומפגשים אקראיים: כל אחד מן ההורים עסוק בהרגלים הפרטיים שלו ובטיפול הקריירה האישית שלו, הילדים נשלחים למוסדות לימוד, למורים פרטיים, לחוגים, ואת יתרת הזמן מבלים עם חבריהם. המפגשים המשפחתיים, המכונים 'זמן איכות', מצומצמים מאוד ואינם מאפשרים קשר של ממש בין בני-המשפחה. בתנאים כאלו לא תיתכן פעילות משותפת קבועה ויומיומית, היוצרת שפה-משותפת, עניין ושיתוף, וכתוצאה מכך הילדים מתרחקים מן ההורים, וכמחצית מן ההורים מסיימים את הקשר הזוגי בגירושין, כשהאחרים ממשיכים לקיים זוגיות ללא פעילות משותפת.
האוטונומיה השיתופית מבוססת על החזרת האחריות לקשר המשפחתי מן המדינה התאגידית אל המשפחה, באמצעות החזרת ההרגלים המשותפים:
השכלה. ההשכלה ההירכית והתחרותית-הישגית מרחיקה את בני-המשפחה זה מזה. האוטונומיה השיתופית מאפשרת לכל אחד מבני-המשפחה לשתף את שאר בני-המשפחה בידע ובהתמחות שלו על-ידי פעילות משותפת של עשיה. זה יכול להיות מפגש קבוע שבו כל אחד משתף את האחרים במשהו שלמד במשך השבוע, או פעילות קבועה שבה אחד מבני המשפחה מלמד את האחרים באמצעות משחק או פעילות אחרת. השיתוף בידע מרחיב את יכולת הלימוד של כל בני-המשפחה.
מגורים. במשפחה המופרטת הבית הופך למעין 'עיר שינה' שבני-המשפחה מגיעים אליו בסיום הפעילויות האחרות, מקום אותו עוזבים הילדים לאחר שהתבגרו. האוטונומיה השיתופית מציעה להחזיר את רוב הפעילות אל הבית, וליצור בתוכו מקומות מפגש לפעילויות שונות: לאכילה משותפת, לשיחות ולמשחקים, לפעילות גופנית ולפעילות יצירתית. כדי לממש זאת, ולאפשר לכל אחד מבני-המשפחה פרטיות, כדאי להתאים את מקום המגורים להתארגנות החדשה, לבחור במקום מגורים מרוחק וזול יותר שבו אפשר להרחיב את הבית ולבנות יחידות דיור לילדים שגדלו. מגורים במקום כפרי מאפשרים גם לפתח את המשפחה המורחבת וליצור סביבת מגורים משותפת למשפחות גרעיניות המתגוררות בשכנות.
תעסוקה. הפרטת המשפחה יצרה הפרדה בתחומי העיסוק והפרנסה של בני-המשפחה, ובמשך רוב שעות היום לא קיים ביניהם כל קשר. האוטונומיה השיתופית מבוססת על שיתוף פעולה כלכלי בין כל בני-המשפחה, המאפשר לכולם להתפרנס מעיסוק המבטיח את ביטחונה המשפחתי של המשפחה. בדרך זו ניתן לצמצם את שעות העבודה, ולאפשר לכל אחד מבני-המשפחה להתפתח גם בתחום האישי והיצירתי.
בילוי. המדינה התאגידית יצרה תעשיית בידור ופיתוי המאפשרת לכל אינדיבידואל להשתחרר מן הלחץ הרב המופעל עליו במקומות ה'חינוך' וה'עבודה' באמצעות התמכרות לגירויים המשמשים כסמים. בדרך-כלל מדובר בפעילות פאסיבית של צפיה באמצעי התקשורת (טלוויזיה, אינטרנט) באמצעות מכשירים אישיים (מחשבים, טלפונים חכמים) או בפעולה אקטיבית במקומות בילוי המבוססים על אכילה ורעש שאינם מאפשרים תקשורת משפחתית. האוטונומיה השיתופית מציעה בילוי אקטיבי המבוסס על פעילות משפחתית משותפת, ביוזמה של כל אחד מבני המשפחה: משחקים, טיולים, יצירה משותפת.
הרחבת האוטונומיה השיתופית מן המשפחה הגרעינית אל המשפחה המורחבת מאפשרת לממש את הרעיונות האלו, הנשמעים אוטופיים, ולספק את התנאים למימושם באמצעות השיתוף והתמיכה ההדדית. קל יותר להחזיר את גידול הילדים אל הבית, ואולי אפילו לבחור בחינוך ביתי, בשיתוף עם המשפחה המורחבת, או בעזרת סבתות ודודות המשתתפות בגידול הילדים. קל יותר ליצור יציבות כלכלית במערכת עסקית המשותפת לכמה משפחות גרעיניות המשתייכות למשפחה המורחבת. קל יותר ליצור גמישות בתנאי הדיור בשטח המשותף למשפחה המורחבת.
אוטופיה הלכה למעשה
אני משער שבעולם הצרכני-תחרותי שבו אנחנו חיים הרעיון של אוטונומיה שיתופית במשפחה המורחבת נראה לכם אוטופי ובלתי-ניתן למימוש. אם כך הדבר, פירושו שהמדינה התאגידית אכן הצליחה להשתלט על כל תחומי חיינו ולשעבד אותנו לצרכיה, תוך פירוק הזוגיות והמשפחה.
האם צריך להתייאש? אינני בטוח. המדינה התאגידית הצליחה משום שגרמה לנו לוותר על ההרגלים המשותפים ההופכים אותנו למשפחה. מובן שאי-אפשר לשנות תהליכים ביום אחד, ולשנות את המציאות במהלך מהיר. אבל שינויים קטנים יכולים להיות מהותיים לא פחות, ולאפשר לנו לשוב ולשקם את הבסיס המשפחתי שלנו.
האימון הרגשי הוא כלי מעשי ליצירת שינויים קטנים ההופכים להרגלים חדשים. אנחנו יכולים לבחור בשינוי כזה בכל אחד מתחומי החיים המשפחתיים. כל אחד מאתנו יכול לחזק את האוטונומיה דווקא בהחלטה לשתף את שאר בני-המשפחה ביכולות המיוחדות שלו: בדיבור, בעשיה משותפת, במשחק וביוזמות חדשות. כל דרך בה נבחר לשתף בידע שלנו את שאר בני-המשפחה תהפוך להרגל חדש שיחזק את המשפחה וגם את מקומנו בתוכה.
חיזוק המשפחה הגרעינית והמורחבת, בצעדים קטנים, באמצעות יצירת הרגלים חדשים, יקטין את התלות של כל אחד מאתנו במדינה התאגידית: בחובות לבנקים, במערכת החינוך, בשרירות ליבם של המעסיקים ובהתמכרות לפיתויים מזיקים כמו מזון מהיר ובידור קל.
|
הצעה מעשית: אל תוותרו בקלות על הקשר עם בני-המשפחה הקרובים. זכרו שהמשפחה היא הרשת החברתית היעילה ביותר, וכדאי להשקיע בה לפחות את אותם המשאבים שאתם משקיעים בפייסבוק. הקפידו על מפגשים משפתיים קבועים, והציעו פעילויות משותפות ושיתופי פעולה בכל תחום בו אתם פועלים ויוצרים. |
שבוע טוב,
דרור
