|
קהילת פנסיונרים בכפר הבולגרי
אוטונומיה שיתופית ומטבח קהילתי לא קשה להבחין בכך שהעולם בו אנו חיים הגיע לנקודת מפנה היסטורית, שאיש אינו יודע איך להתמודד איתה. מגיפת הקורונה, מלחמה מיותרת, השפל הכלכלי, ההתחממות הגלובלית, משבר ההגירה והסדר העולמי החדש הם רק סימפטומים המסמנים את התופעה. מבלי שעצרנו לחשוב על כך הסתיים העידן הדמוקרטי, ומנהיגים פסיכופתים חסרי-עכבות מערערים את הסדר העולמי ומאפשרים לתאגידים הגדולים להשתלט על רוב משאבי העולם, לחסל את העיתונות החופשית ולשעבד אותנו באמצעות טכנולוגיה שהפכה לתו-תקן. ההפיכה המשפטית בישראל מאיימת לבטל את הדמוקרטיה ולפגוע בזכויות-אדם בסיסיות, והטבח ביישובי עוטף-עזה ערער את תחושת הביטחון של תושבי ישראל לשנים רבות. ישראלים רבים מבקשים להגר למדינות אחרות. החיים בעולם הקפיטליסטי-תחרותי הופכים אותנו לאינדיבידואלים הנמצאים במלחמת-הישרדות תמידית, במאמץ להצליח, להרוויח ולהשיג עוד ועוד, בשעה שאנחנו מבודדים את עצמנו מן הקרובים אלינו, בני-הזוג, המשפחה והקהילה. הבדידות מסכנת את חיינו. היא פוגעת במערכת החיסונית שלנו, בבריאות שלנו, וביכולת שלנו לקיים חיים חברתיים, שבלעדיהם אנחנו מאבדים את הטעם לחיינו. לא קשה להבחין בצורך הנואש באהבה ובחברים, אותו אנחנו מחליפים בחברים דמיוניים ברשתות החברתיות הווירטואליות, באמצעות טכנולוגיה שמשעבדת אותנו לסמרטפונים שלנו ומסתירה מעינינו את המציאות. השינוי שאנו מבחינים בו הוא סופו של תהליך ארוך, שלא ניתן לשנות אותו באמצעות מחאות והפגנות. דווקא משום שזהו תהליך כלל-עולמי הנשלט בידי תאגידי-ענק, אנחנו יכולים להקים עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, קהילות קטנות ואוטונומיות, שיוותרו על התלות במדינה ובתאגידים על-ידי צמצום הצריכה, חיים בטבע והחלפת התחרות בשיתוף. האוטונומיה השיתופית, שבמרכזה המטבח הקהילתי, היא אפשרות מעשית ופשוטה להקמת קהילה חדשה, והכפר הבולגרי מספק תנאים נוחים למימוש הרעיון.
אוטונומיה שיתופית האוטונומיה השיתופית (כתבתי עליה בהרחבה בספר 'מקום בטוח') היא קהילה קטנה, בין שלושים למאה חברים, המאפשרת גישור בין שני צרכים מנוגדים: אינדיבידואליות ושיתוף. רעיון האינדיבידואליות הקיצונית מבטיח לנו הישגים, קריירה, כבוד, כסף וכוח, אך מרחיק אותנו זה מזה. הצורך הטבעי בשיתוף (זוגיות, משפחה, קהילה) יצר את רעיון הקומונה (הקומוניזם), שריסק את הזהות האישית של היחיד. האוטונומיה השיתופית מאפשרת שילוב מתון בין שני הצרכים הבסיסיים האלו באמצעות קהילה שיתופית לא היררכית, שאינה כופה את עצמה על הפרט. חברי הקהילה יסכימו מראש על עקרונות יסוד, כמו ההסכמה על סובלנות ואחריות אישית, תמיכה הדדית ושיתוף מרצון, על חיים בטבע הרחק מהעולם הקפיטליסטי-תחרותי, וכולם יהיו אחראים לשמירה הדדית על עקרונות אלו, ללא כל כפיה של הקהילה על הפרט. לכל חבר בקהילה יהיה בית משלו, והוא ינהל את חייו בדרך המתאימה לו. באופן טבעי הקהילה תתאחד סביב מכנה משותף בין חבריה, שימנע מראש התנגשות בין תפישות עולם מנוגדות. חברי הקהילה יוכלו להסכים על שיתוף במשאבים כמו מים וחשמל (חפירת בארות ושימוש בפאנלים סולאריים) כדי להפחית את התלות במדינה ובתאגידים. כמו כן, נוכל לדאוג יחד לשירותים רפואיים זמינים המתאימים לגילנו. במרכז הקהילה יעמוד המטבח הקהילתי, שישמש כמקום המפגש שבו תתקיים הפעילות החברתית, מתוך בחירה. המטבח הקהילתי הוא לב הקהילה החדשה, והוא מציע תקשורת אנושית חדשה.
המטבח הקהילתי האוטונומיה השיתופית אינה יזמות נדל"נית אלא הצעה מהפכנית ליצור תקשורת אנושית חדשה, סובלנית, אמפתית, תומכת ומשתפת. מה שמייחד את התקשורת האנושית הוא היכולת שלנו לספר סיפורים, ולהפיץ באמצעותם מידע ברשת החברתית שבה אנו חיים. דרך זו היתה יעילה במשך אלפי שנים, כשבני-אדם חיו בקבוצות קטנות, ושיתפו זה את זה בידע שלהם בסיפורים סביב המדורה, ברכילות או במפגש עם זרים. המוח שלנו פועל כחלק מרשת חברתית שבאמצעתה הוא רוכש מידע ומתאים את עצמו שוב ושוב למציאות. זו הסיבה שאנחנו זקוקים למישהו שיקשיב לנו, וסקרנים להקשיב לסיפורים של אחרים. מאז שנוצרה המדינה הלאומית-תאגידית, לפני כמאתיים שנה, רשתות המידע שלנו שלנו הופרטו, קשה לנו למצוא מי שיקשיב לסיפורים שלנו (וזו הסיבה שאנחנו משלמים לפסיכותרפיסטים או מחפשים במות באינטרנט), והיכולת הטבעית שלנו לספר סיפורים נפגמה (נדמה לנו שרק סופרים ושחקנים ומרצים יודעים לספר סיפור בפני קהל). המטבח הקהילתי ישוב ויאפשר לנו לשתף אחרים בסיפורינו ולהקשיב לסיפוריהם של אחרים, בסביבה בטוחה ותומכת, חפה מוויכוחים, משיפוט ומביקורת. מפגש של חברים שמקשיבים זה לזה ומשתפים זה את זה בסיפוריהם ובידע שלהם, פנים-אל-פנים, הוא הצורך האנושי הבסיסי ביותר, שאין לו מקום בתרבות של סמארטפונים, פייסבוק, מסיכות וריחוק חברתי. המטבח הקהילתי הוא מקום שבו נוכל לעשות יחד את הדברים הבסיסיים ביותר, לבשל ולאכול יחד, לדבר ולהקשיב, ללמוד וללמד, לשחק ולשיר, לעבוד בגינה ולטייל לאורך הנהר. במלים פשוטות: לשמוח יחד במה שיש לנו, ולחלוק בו זה עם זה.
הכפר הבולגרי הכפר הבולגרי הוא מעין שמורת-טבע שהחיים בה מתנהלים כפי שהתנהלו לפני מאה שנים, בין נחלים ונהרות, בתוך טבע שופע וירוק, מעין גן-עדן שעוד נותר בעולם. תושבי הכפרים גאים בארבע העונות השונות כל-כך זו מזו, שכל אחת מהן מיוחדת במינה. האביב ממלא את הכפר בצבעים מרהיבים, הקיץ ירוק ועצי הפרי שופעים, וגם בימים החמים הגשם מצנן את האוויר ושומר על הצמחיה הירוקה, הסתיו ממוזג ונעים, וצבע עלי השלכת מכסה את גדות הנהרות ומרפד את האדמה שבין העצים, ובחורף מחליף השלג את עלי העצים שנשרו. החיים בכפר הבולגרי פשוטים. הצעירים יצאו לארצות אחרות, לחפש עבודה, ונותרו בו רק הזקנים שמתקיימים מפנסיה זעומה ומגדלים לעצמם את רוב המזון שהם צורכים. לכל בית יש דונם או שניים של עצי פרי שופעים, ובגינה הם מגדלים את כל הירקות שהם אוכלים, אותם הם משמרים גם לחורף. רבים מהם מגדלים תרנגולות ויוצאים מדי בוקר למרעה עם העזים והכבשים. אדמת הכפר טובה לגן הירק, וכשהגשם לא יורד אפשר להשקות את הגן במי הבאר. האדמה רוויה במים, ובכל חצר אפשר לחפור כדי להגיע למי התהום. החיים בכפר זולים מאוד, המסים נמוכים וניתן להתקיים ללא דאגה מסכום של אלף עד אלפיים יורו לחודש. בולגריה חתומה על הסכם פנסיה עם ישראל, וכל פנסיונר ישראלי (או נכה המוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי) יכול לקבל את הפנסיה שלו מביטוח לאומי היישר לחשבון הבנק בבולגריה, ולקבל זכות לתושבות. גם בעלי דרכון אירופי יכולים לחיות בבולגריה.
הקמת הקהילה בעקבות השינויים המהירים בישראל תתמקד הקהילה בפנסיונרים יוצרים (אמנים מכל התחומים: אמנים פלסטיים, מוסיקאים, סופרים, שחקנים וכו'), שיוכלו לקבל תושבות מיידית בבולגריה, או בבעלי דרכון אירופי או בולגרי. בשלב הראשון תוקם קבוצה קטנה שתיפגש בבולגריה ותנסח יחד את עקרונות הקהילה ואת הקמת המטבח הקהילתי שישמש כמרכז החברתי-תרבותי של הקהילה. לא קל לעבור בגיל הפנסיה לארץ חדשה ולבנות בה בית חדש עם אנשים חדשים. לכן החלטתי להציע לקבוצה קטנה, בין חמישה לעשרים חברים, לקנות יחד בית בכפר הבולגרי, שיש בו חמש יחידות דיור עם שירותים ומקלחת, מטבח קהילתי גדול, סטודיו שניתן לערוך בו סדנאות ושטח גדול שיש בו עצי פרי (דובדבנים, תפוחים, שזיפים, תפוחים, ענבים, תותי עץ ואגוזים) ואפשר לגדל בגן-הירק את כל הירקות למאכל. החברים יוכלו לגור בו בין שלושה לשישה חודשים בשנה, להיפגש ולהכיר את חיי הכפר הבולגרי, ומי שירצה בכך יוכל לקנות בית ולשפץ אותו לאט לאט.
ד"ר דרור גרין
נולדתי בירושלים, 1954. אני מתגורר בכפר קטן בבולגריה, אב לארבעה ילדים אותם גידלתי בחינוך ביתי. ניהלתי את 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' בזכרון-יעקב ולימדתי פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בבית-הספר לפסיכותרפיה של הטכניון בביה"ח רמב"ם, בבית-הספר לפסיכותרפיה בבית-החולים בצפת בשיתוף עם מכללת צפת, ובלימודי ההמשך ברפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם שירותי בריאות כללית. שימשתי כיועץ חיצוני במשרד-החינוך וחיברתי ספר על שיטות חשיבה לאגף לתוכניות לימודים, לחטיבת הביניים. סיימתי דוקטורט ותואר שני בסיטי יוניברסיטי (ריג'נטס קולג', לונדון), בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים (קומפוזיציה) והאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומוסיקולוגיה). ד"ר לפסיכותרפיה, מוסיקאי, סופר, מאייר ואוצר תערוכות. חיברתי יותר מחמישים ספרים לילדים, למבוגרים וספרות מקצועית בתחום הטיפול הנפשי: 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פסיכותרפיה ממבט אחר', 'פרויד נגד דורה' ו'תיאורי-המקרים של פרויד'. בשנים האחרונות יצאו לאור ספרי 'אימון רגשי', 'מקום בטוח' ו'שיחות עם הנסיך הקטן' (על אימון רגשי ועל טבע האדם). את הספרים אפשר לקרוא בחינם באתר שלי, במחשב ביתי. בקרוב יצא לאור הספר 'חשיבה רגשית'. שימשתי כמנכ"ל 'הוצאת המוסיקה הישראלית' ו'הסדנה הירושלמית לעיצוב', ובאמצעות מתודת 'החשיבה הרגשית' המצאתי את משחק-החשיבה 'טריקסי' שנמכר ברחבי העולם במאות אלפי עותקים. פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שאינה 'טיפול' אלא דרך-חיים פשוטה ויעילה המאפשרת זיהוי ושיפור יומיומי של המיומנויות הרגשיות שלנו. כאחד מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט פיתחתי את הקליניקה הווירטואלית הראשונה בעולם. בחמישים השנים האחרונות פיתחתי את 'החשיבה הרגשית', מתודה חדשה לחשיבה המעניקה כלים מעשיים לפיתוח רעיונות. אני הבעלים של הוצאת הספרים הישראלית 'ספרים, הוצאה לאור', שבה יצאו לאור תיאורי-המקרים של פרויד וספרה האחרון של יונה וולך. שימשתי כאוצר תערוכות אמנות וצילום. אם תרצו להצטרף לקהילה החדשה כתבו לי ונתאם שיחת זום:
drorgreen@gmail.com או בווטסאפ: 00359-888-306092
|
