101. מה יפה הדרך אל התהום

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרף לרשימת המנויים


 

​​שיחות עם איש חכם
על קהילה חדשה ואוטונומיה שיתופית
 
מאת ד"ר דרור גרין
 
גיליון 101, מאי 2020

האימון הרגשי מבוסס על תפיסה חדשה של טבע האדם, שאינה מפרידה בין גוף לנפש, ומגדירה רגשות כתגובות גופניות לגירויים מן המציאות. המניע העיקרי להתנהגות האנושית הוא ההימנעות מחרדת-המוות והחיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח. 

בספר 'אימון רגשי' הצגתי דרך מעשית ליישום האימון הרגשי בחיי היום-יום. בספר 'שיחות עם הנסיך הקטן' הצגתי את תפיסת העולם האמפתית. בספר 'מקום בטוח' קיבצתי 69 מההרהורים שפרסמתי כאן, על היישום של תורת 'האימון הרגשי' בחיים הקהילתיים.

על רקע מגפת הקורונה המשתקת את העולם, אשתף אתכם בשיחותי עם איש חכם, גווידו מארצו שבאיטליה, על האימון הרגשי, על המציאות שאחרי המגיפה ועל הצעה לדרך חיים חדשה: קהילה חדשה המבוססת על אוטונומיה שיתופית. אתם מוזמנים להגיב על הדברים בפורום באתר אימון רגשי  


Bookmark and Share


בשתים בצהרים אספתי את גְּווידוֹ משדה־התעופה של סופיה, ובדרך לכפר הבולגרי הקטן שלנו לקחתי אותו לראות פינה נסתרת באגם פנצ'רבו, האהובה עלי במיוחד. 

עמדנו שם יחד והתבוננו בפסי־הרכבת הישנים היורדים לעומקו של האגם. 

"זה מסביר הכל," אמרתי, בשעה שהוא עמד שם לצדי, מתבונן בנוף היפה מבלי להוציא מלה מפיו. "הנוף הזה מבטא את הרעיון שמאחורי האימון הרגשי. הזמנתי אותך אלי כדי לשתף אותך במתודה הזו שפיתחתי, ותמונה אחת שווה יותר מאלף מלים." 

"חשבתי שהזמנת אותי משום שרצית לשוחח עם אדם חכם," אמר גווידו בקולו העמוק, האופראי, במבטא איטלקי שתמיד נלווה לו גוון של צחוק או חיוך. 

"אכן," הסכמתי, "רציתי לשוחח עם איש חכם. וגם צנוע," הוספתי, והוא חייך והניף את ידו בביטול. "האם אתה יכול לראות בנוף הזה את תפיסת העולם הזו, שהיא פשוטה כל־כל אבל גם מהפכנית?" 

"אני רואה שאתה לא פחות צנוע ממני," הוא חייך. "קראתי את הספר שלך, ונדמה לי שאני מבין ואפילו מחבב את תפיסת־העולם שאתה מציע. לא ידעתי שהפכת אותה לחידת־היגיון. בוא נראה," והוא התבונן באגם מימין לשמאל, לאט לאט, בוחן אותו למלוא אורכו. "זה יפה," הוא אמר בזהירות, כשוקל כל מלה, "אבל הרי לא ציפית שאיטלקי יתרגש מאגם ומנוף ירוק". 

לא הגבתי, והוא שתק רגע ואחר־כך המשיך. "אני משער שלא במקרה הבאת אותי דווקא למקום הזה, אל המסילה היורדת אל תוך התהום." 

"אלמנטרי, ווטסון יקירי," אישרתי את דבריו. 

"אהה..." הרהר גווידו, בינו לבינו, ואז הפנה אלי את מבטו. "אני אמנם יודע מה פשר המסילה הזו, אבל אם לא הייתי יודע הייתי אומר שהיא מעוררת מחשבות לא נעימות במיוחד, מה שאתה מכנה בשם 'חרדת־המוות'. האם אני צודק או שאני צודק?" והוא חייך בסיפוק, מצפה שאזהה את החידוד הלשוני שלו, בתגובה לזה שלי. 

"מובן שאתה צודק," אמרתי. "חרדת־המוות טבועה בנו מלידה, וכל מה שסוטה מסדר החיים הקבוע והמוכר מזכיר לנו אותה. הרי כל פרידה מזכירה לנו את המוות, וכשאנחנו חושבים על משהו חיובי, כמו אהבה, אנחנו תמיד משווים אותו למוות, כמו בביטוי 'עד שהמוות יפריד בינינו'. ברור שמסילה שיורדת אל תוך הנהר מעלה בדמיוננו דימוי של טביעה ושל מוות." 

"לא זה מה שאמרתי?" נאנח גווידו והנהן בראשו. 

"אבל לא לזה התכוונתי," חייכתי אליו. "הרי זה מובן מאליו. כל רכבת היוצאת מן התחנה מעוררת בנו חרדה של פרידה ושל מוות. מה שמיוחד במקום הזה הוא לא רק הפסים המובילים אל תוך האגם ומזכירים לנו באופן המוחשי ביותר את המוות." 

"נו?" המשיך גווידו לנענע בראשו מלמעלה למטה, בחוסר־סבלנות. 

"תראה את היופי הזה!" הצבעתי בידי על הנוף המרהיב בשעה שחגתי על מקומי בתנועה רחבה מצדו האחד של האגם לצדו האחר. "בשבילך זה אולי מובן מאליו, אבל בשבילי, כמי שבא מארץ שחונה ויבשה, זהו גן־עדן." 

"אה!" צהל גווידו. "הבנתי. האגם הזה, והמסילה שיורדת לתוך התהום, מסמלים בשבילך את שני מושגי־היסוד של האימון הרגשי. מול חרדת־המוות יש תמיד מקום בטוח." 

"לא ממש," תיקנתי אותו. "מול חרדת־המוות המולדת שלנו אנחנו תמיד מנסים ליצור תחושה של מקום בטוח." 

"תחושה?" תמה גווידו. 

"כן," אמרתי. "הרי כולנו נולדנו כשאנחנו נידונים למוות, ואנחנו יודעים שימינו קצובים. זו הידיעה הבטוחה ביותר שיש לנו בחיינו. אבל המחשבה על כך מחרידה אותנו ומשתקת אותנו. כדי שנוכל להמשיך בחיינו אנחנו חייבים ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח." 

"אל תהיה פסימי," אמר גווידו. "הסינים יכולים להתגבר בעצמם על הווירוס הזה בתוך שבועיים-שלושה. אני מבין על מה אתה מדבר. אנחנו מקימים בתים, וביתו של אדם הוא מבצרו. ואנחנו יוצרים הסכמים, ויחסים, וזוגיות, ומשפחה, וקהילה ומדינה. אלה המקומות הבטוחים שלנו. אבל למה אתה מדבר על 'תחושה' של מקום בטוח?" 

"משום שלרוע המזל," אמרתי, "אין בעולם מקום בטוח באמת. בכל רגע יכולה רעידת־אדמה להרוס את ביתנו, איש לא מבטיח לנו שהזוגיות שלנו תימשך לנצח ומדינות כבר מזמן לא מספקות לנו ביטחון. מגיפה כמו הקורונה שפרצה עכשיו בסין יכולה להתפשט בכל העולם ולעצור את חלום הקהילה הגלובלית. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח." 

"כן," הסכים גווידו. "בעצם, כל המתודה הזו של אימון רגשי שפיתחת היא דרך ליצירת תחושה של מקום בטוח. אתה טוען שזה מה שמניע אותנו בחיינו. אבל איך זה קשור באגם היפה הזה?" 

"האגם הזה," שוב הצבעתי בידי מחוף אל חוף, "והמסילה היורדת לתוכו, הם תיאור מדויק של הטבע האנושי. הם מייצגים את הידיעה על מותנו הצפוי, ואת חרדת־המוות המלווה אותנו כל חיינו, וגם את החיפוש התמידי שלנו אחרי תחושה של מקום בטוח, שגורם לנו ליצור בדמיוננו תחושה של יופי ומשמעות בנוף שבו חולפים חיינו." 

"זו תפיסה טרגית למדי של החיים," פירש גווידו. "אתה טוען שאנחנו נידונים לחיות בפנטזיה דמיונית כדי להתעלם מן הגורל המר שיפקוד אותנו בסופו של דבר?" 

"אכן, תחושת הביטחון שלנו היא לגמרי דמיונית," השבתי, אבל היא לגמרי לא טרגית. למעשה, האגם הזה הוא משמעות חיינו." 

"רגע, רגע," מחה גווידו. "חשבתי שאנחנו מנהלים כאן דיון פילוסופי. אני יכול להבין, ואפילו לקבל, את הטענה שלך שחרדת־המוות והחיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח הם הדחפים הבסיסיים ביותר שלנו. אבל איך כל זה קשור לפשר החיים?" 

"הדרך שבה אנחנו יוצרים לעצמנו תחושה בדיונית של מקום בטוח מגדירה את משמעות החיים שלנו," אמרתי. "לא אנחנו בחרנו לנוע במסילת חיינו, בידיעה שבסופה נצלול אל התהום, אבל יש לנו אפשרות לשבת בקרון־בקר מזוהם או ליצור לעצמנו קרון־נוסעים נעים ונוח. אנחנו יכולים להיות משותקים מן המחשבה על התהום המצפה לנו בסוף הדרך, או להתבונן החוצה מבעד לחלון וליהנות מן הנוף היפה הזה שהמציאות מזמנת לנו כל הזמן. אנחנו יכולים לנסות כל חיינו לדחות את הקץ הידוע ולחיות בחרדה ובייאוש, ואנחנו יכולים גם ליהנות בכל רגע מן השפע שהמציאות מציעה לנו." 

"ואת כל זה אתה רואה באגם הזה?" העמיד גווידו פנים תמימות. 

"ודאי," עניתי. "אפילו אתה, כששאלתי אותך מה פשר המסילה הזו היורדת אל התהום, ניסית לרמות את עצמך ולהתעלם ממחשבות על המוות, וחיפשת הסבר הגיוני. רק לאחר שהתעקשתי נזכרת במה שכתבתי על חרדת־המוות." 

גווידו שתק לרגע, ואז אמר: "אתה ממזר. באמת הצצתי אל המחסן הענק והריק שמאחורינו, והבנתי שפעם בנו שם סירות גדולות והורידו אותן אל המים על המסילה. ראיתי פעם בנמל של נאפולי בית־מלאכה כזה. אבל כן, אני מודה שלא רציתי לחשוב על טביעה באגם." 

"זה לגמרי טבעי," אמרתי. "חרדת־המוות היא התחושה היחידה המחברת אותנו למציאות, והיא יכולה להציל אותנו במצבים של סכנה גדולה. האינסטינקט הבסיסי שלנו, הילחם־או־ברח, הוא התגובה הטבעית לחרדת־המוות המציאותית הזו. במצבים של סכנה קיומית, כמו למשל מפגש עם נמר ביער, האינסטינקט הטבעי משתק את רוב המשאבים הגופניים שלנו ומאפשר לנו לתקוף או לברוח. אבל האינסטינקט הזה יעיל רק לזמן של שניות ספורות, ואם היינו נמצאים זמן רב בחרדת־מוות היינו פשוט משותקים, או תוקפניים מאוד." 

"אני מכיר כמה אנשים כאלו," אמר גווידו. 

"אחד כזה, למשל, יושב לפניך," הודיתי. "אני הלום־קרב, וכל גירוי קטנטן גורם לי לחרדה, לתוקפנות או לשיתוק. אי־אפשר לחיות עם זה, ובמקום להרוס את חיי כמו הלומי־קרב רבים פיתחתי את האימון הרגשי." 

"והחרדה נעלמה?" שאל גווידו. 

"לא," צחקתי. "אבל למדתי איך ליצור לעצמי, בכל יום מחדש, תחושה של מקום בטוח. זו, כמובן, תחושה דמיונית, אבל זו משמעות החיים שלנו. אנחנו יוצרים אותה באמצעות הדמיון, כשאנחנו מפרשים את המציאות ומתאימים את עצמנו לשינויים בעולם הסובב אותנו. משמעות החיים היא היכולת לגלות את יופיו של האגם הזה, גם כשאנחנו רואים לאן מוליכה המסילה." 

"טוב," נאנח גווידו, "מה דעתך שעכשיו אני אראה לך את משמעות החיים? אולי תיקח אותי אליך לכפר, ואני אכין לנו פסטה טובה?" 

"השתגעת?" מחיתי. "אתה אורח שלי, ואני אבשל לך כל מה שתרצה. ואם אתה מאוד רעב, נוכל לעצור בדרך ולאכול אוכל בולגרי." 

"אני לא רעב," אמר גווידו, "אבל הבישול הוא המקום הבטוח שלי, ואני מקווה שתרשה לי לבשל אצלך, כדי שארגיש בבית. גם אני קצת בחרדה כשאני יוצא מהבית. הרי סיפרתי לך על התאונה. לפני אחת־עשרה שנים, לאחר שאשתי ובתי נהרגו, ירדתי בעשרה קילו, ובמשך חודשים לא יצאתי מהבית והפסקתי ללמד באוניברסיטה. לגמרי במקרה התחלתי לבשל, וזה מה שהחזיר אותי לחיים." 

"אז קדימה," אמרתי. "אולי נבשל ביחד. גם אני מאוד אוהב לבשל. זו דרך טובה להתיידד." 

"להתיידד?" צחק גווידו בשעה שיצאנו לדרך, "חשבתי שהתיידדנו בקונצרט בלונדון. זה לקח בדיוק חמש דקות." 

נפגשנו בלונדון לפני כחמש שנים, בקונצרט א-קפלה של מקהלה איטלקית. כשביקשתי להציץ בתוכניה שלו הוא סיפר לי שהוא מכיר את המנצח של המקהלה מפירנצה ושאל מאין אני. 

"דרור," הצגתי את עצמי. "אני ישראלי, אבל אני חי בבולגריה." 

"ואני גווידו," הוא אמר והושיט לי את ידו. אני מארֶצוֹ באיטליה." 

"אתה מתבדח," אמרתי. "גווידו מארצו חי לפני אלף שנים, והוא היה זה שהמציא את החמשה ואת כתב התווים המודרני. אתה עובד עלי." 

"אתה מוסיקאי?" אורו פניו. "רק מעטים זוכרים היום את גווידו מארצו. שמי גווידו אנג'לו, וגם אני חי בעיר ארצו. זו סתם מקריות. לפני שיצאתי לפנסיה גרתי בפירנצה ולימדתי שם באוניברסיטה." 

"נהדר," שמחתי. "הייתי פעם מוסיקאי, וכשלמדתי באקדמיה בירושלים כתבתי מאמר על גווידו מארצו. אז אתה מוסיקאי?" 

"לא, לא," צחק גווידו. "אני יכול לנגן אתך פסנתר בארבע ידיים, אבל זה כל מה שאני יודע. אני פילוסוף, למרות שרוב חיי לימדתי ארכיטקטורה באוניברסיטה של פירנצה." 

למחרת נפגשנו שוב, ואני הזמנתי אותו לטייל בריג'נטס פארק, שבו למדתי. מצאנו שפה משותפת בנושאים רבים, אבל למחרת חזרתי הביתה, ומיד שקעתי בחיי היומיום, במשפחה, בכתיבה ובסדנאות האימון הרגשי. פעם בשנה, בחגים, שלחנו זה לזה כרטיסי ברכה, והבטחנו לשוב ולהיפגש. 

אני חי בארץ זרה, ופוגש אנשים רבים, את משתתפי הסדנאות שלי ואת האורחים הבאים לבקר. ובכל זאת חסר לי משהו, ועבר זמן עד שהבנתי שחסר לי מפגש עם 'איש חכם', מפגש של שיתוף ברעיונות, של הקשבה ותמיכה, ולא של עימות או ויכוח כפי שמקובל בעידן ה'ביקורתי'. כתבתי לגווידו והזמנתי אותו להתארח אצלנו בכפר, לדבר, להקשיב ולשתף. 

עכשיו נסענו בין הכפרים הקטנים של בולגריה, ודיברנו כאילו אנחנו מדברים כבר שנים רבות. 

שבוע טוב,

דרור

Bookmark and Share


אתם מוזמנים לבלות איתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר 

 

Bookmark and Share