באלפיים השנים האחרונות התבססה התרבות המערבית על ההנחה שטבע האדם רע מנעוריו. גם רעיון הברירה הטבעית מבוסס על הנחה זו (שהחזקים שורדים), ואין פלא שעל כך מבוססת התרבות הקפיטליסטית-תחרותית, המכונה לעתים בטעות 'השוק החופשי'.
כפי שהציג זאת ג'רמי ריפקין בספרו 'הציוויליזציה האמפתית', ההנחה על טבעו האנוכי של האדם אינה מתיישבת עם ההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית. אמנם ההיסטוריונים (כמו העיתונאים) כתבו בעיקר על אסונות ומלחמות, אבל בין המלחמות והאסונות חלפו שנים רבות של חיי שלום ושיתוף, שבזכותם התפתחה התקשורת האנושית במהירות עצומה, ואיתה דרכים ותשתיות, מדע וטכנולוגיה.
מה שמסביר את השיתוף, שרק בזכותו נוצרו ההישגים האנושיים העצומים האלו, אינו האנוכיות, אלא דווקא השיתוף, המבוסס על אמפתיה. הגילוי של 'נוירוני המראה' לפני עשרים שנה במעבדה בפארמה מסביר את הצורך האנושי ביצירת רשתות חברתיות, המבוסס על מבנה המוח.
מובן שקיומה של האמפתיה אינו שולל גם את קיומה של האנוכיות, שגרמה בעבר לאסונות עצומים, ואשר מסכנת גם כיום את קיומה של הביוספירה ואת עצם המשכיות קיומו של האדם.
האימון הרגשי מבוסס על ההנחה שהיכולת האמפתית שלנו זקוקה לתרגול וללימוד, כמו שאר המיומנויות הרגשיות, ושמצבי חרדה משתקים את היכולת האמפתית ומחזקים את האנוכיות. האימון הרגשי מאפשר, באמצעות תרגול יומיומי, לוותר על הצורך באנוכיות ולחזק את היכולת האמפתית והשיתוף.
הגרעין הבסיסי של הרשת החברתית האנושית הוא הזוגיות. בתרבות האנוכית הלכה הזוגיות ואיבדה את מקומה, משום שהיא מתוארת כמאבק בין המינים. כפי שמתאר זאת יובל נח הררי בספרו 'קיצור תולדות האנושות', פירוק המשפחה והזוגיות החל כיוזמה של המדינה הלאומית (המאה השבע-עשרה), במטרה לפרק ארגונים המחלישים את כוחה של המדינה.
גם הפמיניזם והמאבק (המוצדק) על זכויות הנשים החלישו את הזוגיות הממוסדת, עד שבימינו כמחצית מן הזוגות הנשואים מתגרשים, וגם האחרים לא תמיד מאושרים במיוחד. אין פלא שמתרבות הקריאות ליצירת מודל זוגי חדש ('משפחה חדשה', 'חד-הוריות מתוכננת מראש' וקומונות שונות).
אם אנחנו מאמינים שטבע האדם אנוכי, ושכל אחד מאתנו שואף להצליח על חשבון אחרים, הזוגיות היא אכן פצצת זמן. לא במקרה אמר במאי צרפתי משנות השמונים (שאת שמו שכחתי), שיתרונה היחיד של הזוגיות הוא שהאלימות בין גברים ונשים בתוך הבית מנטרלת את האלימות מחוץ לבית, ויוצרת עולם טוב יותר.
אבל כשם שמבנה המוח שלנו (נוירוני המראה) הוא המניע הראשוני ליצירת רשת חברתית, האמפתיה מאפשרת גם את הזוגיות, שהיא הרשת החברתית המצומצמת ביותר והבטוחה ביותר, המאפשרת לנו להתקיים בעולם. הזוגיות אינה רק צורך ביולוגי הכרחי להישרדות המין האנושי, אלא גם הדרך היעילה ביותר ליצירת תחושה של מקום בטוח, שבלעדיה קשה לנו להתקיים. מחקרים רבים מצאו שזוגות המקיימים יחסי נישואים טובים חיים שנים רבות יותר ובריאותם טובה יותר.
בתחילת המאה העשרים-ואחת הזוגיות והנישואין אינם פופולריים כבעבר, לא משום שהזוגיות איננה חשובה, אלא משום שהתרבות האנוכית-תחרותית סותרת את יסודות הזוגיות, ומשום שרק זוגות מעטים יודעים כיצד לממש את הזוגיות.
תהליך התפוררותה של הזוגיות, שהיתה המקור לתחושת ביטחון בעולם מעורר חרדה, היא חלק מתהליך רחב יותר, שמערער את תחושת הביטחון האישי במאה העשרים-ואחת. באותו האופן נעלמה גם העבודה הקבועה, שאפשרה לכל אדם להתמחות במקצועו בידיעה שעבודתו מובטחת לשנים ארוכות, ואיתה גם תנאי פרישה מובטחים.
ללא ביטחון בזוגיות קבועה ובעבודה קבועה כולנו משקיעים משאבים רבים במהלך חיינו בחיפוש בני-זוג תחליפיים ומקורות פרנסה עתידיים. וכך, בעולם שבו הטכנולוגיה והתקשורת מאפשרים לכל בני-האדם לחיות ברווחה ולעבוד הרבה פחות מבעבר, ולהשקיע זמן רב יותר בזוגיות ובמשפחה, אנחנו משקיעים את רוב משאבינו בחיפוש מה שאם רק רצינו היינו יודעים שהוא כבר נמצא בידינו.
לפני כחודש כתבתי כאן על אוטונומיה ושיתוף, והצעתי את הפתרון של האימון הרגשי לקונפליקט שבין אינדיבידואליות לבין חיים שיתופיים, פתרון המאפשר להרפות מן האנוכיות ולפתח עוד ועוד את האמפתיה. פתרון זה הוא הדגם של 'אוטונומיה שיתופית'.
הזוגיות היא הדגם הבסיסי של האוטונומיה השיתופית. היא אינה מבוססת על חוזה חד-פעמי שאינו ניתן לשינוי, אלא מתחדשת ומתאימה את עצמה בכל יום מחדש (זה עיקרון היסוד של האימון הרגשי).
את כל עקרונות האימון הרגשי, עליהם אני כותב כאן, אני מיישם מדי יום, כמיטב יכולתי, בחיי ובחיי משפחתי. הזוגיות היא התחום שבו יכולתי לבחון את דרך-החיים הזו יותר מכל תחום אחר. בחמש-עשרה השנים האחרונות, בזכות האימון הרגשי, הזוגיות של אפרת ושלי הולכת ומשתפרת, ואפילו בדמיוני אינני מצליח לחשוב על אפשרות טובה יותר מזו.
הזוגיות המבוססת על האוטונומיה השיתופית מוותרת על מאבק ותחרות, ומתמקדת במטרה משותפת אחת: לעשות טוב לבן-הזוג. כדי לבחור באוטונומיה השיתופית צריך להתגבר על אוצר-המלים האנוכי, שאליו אנחנו מורגלים.
שיוויון
האוטונומיה השיתופית הזוגית אינה מבוססת על שיוויון. ההסכמה על 'אוטונומיה' היא גם הכרה בהבדלים שבין בני-הזוג. אנחנו שונים במאפיינים האישיים שלנו, ביכולות שלנו וגם בתפיסת-העולם ובהיסטוריה האישית שלנו. אי-השיוויון מתבטא במישורים שונים, וההסכמה על שיתוף הופכת את מושג השיוויון לערך שאינו חשוב בזוגיות.
כשם שאיננו מאשימים את ילדינו בחוסר שיוויון, ודורשים מהם להשקיע כמונו בעבודות הבית והפרנסה, כך אין צורך לדרוש שיוויון במערכת הזוגית. מחקרי התנהגות גילו ששיתוף ונתינה יוצרים רמת אושר גבוהה יותר מאשר קבלה, ולכן במערכת הלא-שיוויונית של הזוגיות דווקא אלו שתורמים יותר הם גם המאושרים יותר.
תלות
הצורך להיות עצמאיים אינו קיים באוטונומיה השיתופית הזוגית. במערכת הזוגית אנחנו תלויים זה בזה, ואין בכך כל רע. התלות הזו יוצרת מערכת בטוחה וטובה יותר מכל 'עצמאות' המבוססת על בדידות.
קריירה ומימוש עצמי
הצורך ב'מימוש עצמי' וב'קריירה' הוא ערך הנובע מתפיסת העולם האנוכית-תחרותית, והוא מקשה על יצירת זוגיות טובה. זוגיות, כמו הורות, אינה מושג מופשט, והיא מבוססת על זמן משותף. קריירה ומימוש עצמי דורשים מכל אחד מבני-הזוג להשקיע את כל משאביהם מחוץ לזוגיות, והסיכוי שלהם ליצור זוגיות טובה קטן.
האם פירוש הדבר שזוגות נשואים, המנהלים קריירות עצמאיות, לא יכולים לקיים זוגיות טובה? ודאי שלא. אבל פירוש הדבר שעליהם להתאמץ כדי לממש את הזוגיות הזו ולשפר אותה, ובמיוחד כדי למנוע משברים ושחיקה.
אין זה אומר שאוטונומיה שיתופית זוגית אינה מאפשרת לבני-הזוג להתפתח בתחומים שונים המעניינים אותם. השיתוף הזוגי מאפשר לבני-הזוג לתמוך זה בזה במימוש חלומות באופן הרבה יותר קל ויעיל, ולעתים גם לעסוק ביצירה משותפת.
שחיקה
אחד הטיעונים נגד הזוגיות הוא שאורך החיים בחברה המערבית שוחק את חיי הנישואין, ויוצר שיעמום וריחוק בין בני-הזוג.
גם הטענה הזו מבוססת, כמובן, על התפיסה האנוכית-תחרותית. זו טענה המתעלמת מאחריות בני-הזוג לאיכות הזוגיות, ורואה בזוגיות עסק הנמדד על-פי תשואה.
בזוגיות המבוססת על אוטונומיה שיתופית אין שחיקה, משום שהזוגיות עצמה נוצרת מדי יום מחדש, בפעילות משותפת ובמטרה לשפר אותה. זוגיות כזו, ההולכת ומשתפרת, אינה עומדת בכל תחרות עם אפשרות לזוגיות חלופית, משום שמי שמתנסה בה יודע שאין תחליף למה שנבנה ביעילות במשך זמן רב.
כפי שאנחנו משקיעים בגידול ילדינו, מבלי לחשוב על האפשרות להחליף אותם באחרים, מוצלחים יותר, כך אנחנו יכולים להשקיע באוטונומיה השיתופית הזוגית, שאין לה מועד סיום.
דימויים כוזבים
אחד הקשיים ביצירת זוגיות טובה במאה השנים האחרונות היא תעשיית הדימויים הכוזבים, היוצרים תפיסה מיסטית של הזוגיות. מושגים כמו 'נסיך החלומות', 'האחת והיחידה', 'החצי השני' או 'אהבת אמת' הופכים את הזוגיות למוצר העומד למכירה, ויוצרים בנו ציפיה למה שאינו יכול להתממש במציאות.
החיפוש אחר בני-זוג מושלמים העונים מראש על כל ציפיותינו, כמו 'מוצר מדף', מקשה מאוד על מציאת בני-זוג מתאימים. לכן אנחנו זקוקים ל'התאהבות' (עליה אכתוב בפעם אחרת), שתסתיר מעינינו את המציאות. מאוחר יותר, כשהציפיות שלנו מבני-זוגנו נכזבות, אנחנו מנסים להחליף אותם באחרים, שיתאימו לדימוי הכוזב שלנו.
זוגיות המבוססת על אוטונומיה שיתופית אינה מותנית בציפיות המוקדמות שלנו מבני-הזוג, אלא בתרומה שאנחנו מביאים איתנו לזוגיות. זוגיות טובה אינה מבוססת על תנאים מוקדמים, אלא על הנכונות של שני הצדדים לשתף פעולה, במטרה להיטיב זה עם זה.
האם פירוש הדבר שכל שני בני-אדם יכולים ליצור זוגיות טובה? לכאורה התשובה חיובית (אפשר לקרוא על כך בספריו של רפי יעקבי על 'בית-הספר לידידות'). עם זאת, אין צורך להתעלם מהמשיכה הטבעית שלנו לבני-זוג דומים, המושכים אותנו פיסית. המשיכה הטבעית אינה תנאי להצלחה, אבל היא עשויה להקל על תחילת תהליך השותפות.
ולמרות הכל
בלתי-אפשרי להתנתק לחלוטין מן התרבות החומרנית-תחרותית-קפיטליסטית שבה אנחנו חיים, וגם מי שגר בכפר אקולוגי בחיק-הטבע נאלץ לעשות שימוש בכסף ולנהל קשר עם התרבות האנוכית.
עם זאת, המודעות למאפייני הזוגיות המבוססת על אוטונומיה שיתופית מאפשרת לכל זוג לשפר את חייו, להעמיק מדי יום את הקשר הזוגי ולמנוע שחיקה ומשברים.
|
הצעה מעשית: נסו לזהות את מאפייני התחרות בזוגיות שלכם (האשמה, ציפיות, דרישות, כעסים, עלבונות, שיפוט וביקורת). נסו, למשך שבועיים שלושה, לוותר על המאפיינים האלו ולהתמקד במטרה אחת: לעשות טוב לבני-הזוג. אולי תופתעו מן התוצאה. |
שבוע טוב,
דרור
