ד"ר דרור גרין

מבוא לסטוריטיילורינג

התהליך הפסיכותרפויטי של סיפור-מחדש

(STORYTAILORING)

© כל הזכויות שמורות

 

מבוא

 

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, 'סיפורים' היו אמיתיים, ו'דמיון' היה צורת ביטוי. הענקים באגדות היו ענקים אמיתיים, והאלים היו שם למעלה, על ההר.

"פעם, לפני הרבה הרבה שנים, הכל הובן באמצעות סיפורים" (Parry & Robert, 1994). אך גם עכשיו הכל מובן באמצעות סיפורים. מעולם לא היו סיפורים רבים כל-כך שיסבירו לנו את העולם כמו הסיפורים שאנו מקבלים מבתי-החרושת של אמצעי התקשורת. אנו משתמשים בסיפורים כאשר אנו מחפשים עבודה (קורות החיים שלנו), או כאשר אנו מחפשים משקיע לעסק (תוכנית עסקית). אנו מספרים סיפורים כאשר איננו הולכים לבית-הספר (מכתב מן ההורים) או כאשר אנו מסיימים את התואר-השני שלנו (עבודת הגמר). עלינו להאזין לסיפורים כאשר בן או בת-הזוג שלנו חוזרים הביתה מן העבודה, או מסוכן המכירות המתדפק על דלתנו. סיפורים מקיפים אותנו מכל עבר.

האם יש הבדל בין סיפורים 'ישנים' לבין סיפורים 'חדשים'? האם קשה יותר 'להאמין' בסיפורים בעידן האינפורמציה? האם ה"עולם הפוסט-מודרני הוא מקום שבו שום סיפור או תיאוריה אינם לגמרי מספקים?" (שם, עמ' 10).

התשובה יכולה להיות: כן ולא. ניתן למצוא סיפור טוב שיסביר את ה'כן', או סיפור מעניין שיסביר את ה'לא'. בהמשך אתמקד ב'איך' יותר מאשר ב'למה'. איך אנו מספרים את הסיפורים שלנו? איך אנו מקשיבים לסיפורים? איך אנו יכולים לשנות (לספר-מחדש) את הסיפורים שלנו? איך אנו יכולים להחליף סיפורים 'שליליים' בסיפורים 'חיוביים'?

התשובה לכל השאלות האלו היא מטרת קיומו של הסטוריטיילורינג, אותו אציג בהמשך. מאמר זה הוא מבוא לרעיונות העיקריים של הסטוריטיילורינג, אך לא הסבר מפורט.

 

הקדמה

פעם, לפני הרבה שנים, היו שני חייטים שהצליחו למכור למלך אחד בגדים בלתי-נראים. הנס כריסטיאן אנדרסן כינה את שני החייטים האלו בשם 'שרלטנים', ועד היום נקשר הסיפור על בגדי המלך החדשים בתודעת רבים במעשה נוכלות של רמאים מוליכי שולל.

אבל אפשר לקרוא את אותו הסיפור בעיניים בלתי משוחדות, ולראות בו גם פנים אחרות. אני הייתי מכנה את שני החייטים האלו בשם 'חייטים של סיפורים', או Storytailors, על שום היותם פסיכותרפיסטים מתוחכמים.

אלו הם שני 'חייטים של סיפורים', Storytailors, משום שלא ניסו למכור דבר מלבד כישוריהם המיוחדים בסיפור סיפורים. הם סייעו למלך, ליועציו ולעמו לעשות שימוש בדמיונם, וכמו פסיכותרפיסטים מיומנים עזרו למלך בריפוי האובססיה שלו לבגדים.

רק דמות אחת היתה בסיפור הזה, שלא ידעה להבחין בתועלת שניתן להפיק ממתנתם הבלתי-נראית של שני החייטים: היה זה ילד קטן חסר דמיון.

 

לכאורה, באמצעות סיפור-מחדש של סיפורו של אנדרסן הסברתי את פשר השם שהענקתי לשיטה הטיפולית שאני עומד לתאר כאן, שהיא 'חייטות של סיפורים', או סטוריטיילורינג. אבל למעשה, מחוץ לאסוציאציה המתחייבת, שני החייטים של אנדרסן אינם מייצגים באופן שלם את הסטוריטיילור, את הפסיכותרפיסט. לא זו הסיבה שבחרתי לספר-מחדש את הסיפור המוּכר. עצם הסיפור-מחדש, תוך שינוי משמעותו, הוא הדגמה למעשה הסטוריטיילורינג.

כאשר סיפרתי-מחדש את הסיפור על שני החייטים הרמאים, אמנם בקיצור רב, לא שיניתי אפילו פרט אחד המופיע בסיפור המקורי. שיניתי בו רק את נקודת המבט של המספר. במקום לכנות את שני החייטים בשם 'נוכלים' או 'שרלטנים', כפי שעשה אנדרסן, כיניתי אותם בשם 'פסיכותרפיסטים מתוחכמים', ובכך עשיתי בסיפור שימוש נאות למטרותי שלי. אם הייתי מומחה לשיווק, יכול הייתי להציג את שני החייטים כאנשי מכירות מעולים, ובכך להציג שיטת שיווק חדשה.

תהליך הסיפור-מחדש הוא לב-לבה של גישת הסטוריטיילורינג, והוא התהליך המרכזי המאפיין אותה. אך שלא כמו בגישות טיפוליות אחרות, לא המטפל הוא המספר-מחדש אלא המטופל עצמו. תפקידו של המטפל הוא לאמן את המטופל בסיפור-מחדש של סיפוריו שלו, תוך שימוש בכלים הנמצאים ברשותו של כל מטופל. המטפל בגישת הסטוריטיילורינג עושה זאת תוך בדיקה חוזרת של סיפוריו שלו, ותוך שימוש בכלים הלקוחים מגישות טיפוליות שהוא בוחר לעשות בהם שימוש.

 

סיפורים של ממש

"אנו משתמשים בסיפורים כדי להנחות ולעצב את ההתנסות היומיומית של חיינו..." (Engel, 1995). בספרה מנתחת סוזן אנג'ל סיפורים של ילדים, ומגיעה למסקנה ש"אנחנו הסיפורים שאנחנו מספרים (שם: 183).

אפשר להבין את המשפט הזה בשתי דרכים:

  1. הסיפורים שלנו מייצגים את חיינו. במושגים פסיכואנליטיים נוכל לומר ש'הסיפורים הגלויים' שלנו, כמו החלומות, הם פני השטח של ה'סיפורים הסמויים', המתארים את הלא-מודע. 
  2. הסיפורים שלנו הם התוכנה המארגנת את חיינו. אנו זקוקים לסיפורים כדי לבנות ולעצב את חיינו.

המושג 'סיפור' משמש באחד משתי המשמעויות האלו כבר מימיה הראשונים של הפסיכותרפיה, אך בשנים האחרונות נעשה בו שימוש רב יותר בתחום הטיפול המשפחתי.

למרות שמרבים להשתמש במונח 'סיפור', בדרך-כלל הוא מייצג רק את אחד המרכיבים בתהליך הנפשי, או משמש ככלי בתהליך הטיפולי, כמו דימויים או מטפורות.

בגישת הסטוריטיילורינג מייצר המונח 'סיפור' את התהליך הנפשי כולו. באופן טכני אין הבדל בין הסיפור הטיפולי לבין כל נובלה ספרותית, למרות שבניגוד לנובלה הסיפור הנפשי לעולם אינו מסתיים, והוא ממשיך בתהליך של התהוות. אבל כמו בנובלה הסיפור מורכב מעלילות רבות, שחלקן הסתיימו וחלקן נמצאות בתהליך של סיפור-מחדש.

מנקודת ראות זו "אנחנו איננו יודעים שאנחנו מספרים סיפורים. וזהו חלק מן הבעיה של ההכשרה הטיפולית, שמטפלים לא לומדים מספיק ספרות, דרמה או כתיבת ביוגרפיות. המתמחה לומד מתיאורי-מקרים ומאבחונים, מה שלא בהכרח מפתח את הדמיון. וכך המתמחים אינם מבינים שבעצם הם עוסקים בספרות דמיונית" (Hillman and Ventura, 1993).

אם התהליך הנפשי הוא 'סיפור', כל אחד מאתנו הוא מחברו של הסיפור הזה. האם אנחנו יודעים איך לכתוב את הסיפור שלנו? האם אנו לומדים כיצד לשבר את היכולת הסיפורית שלנו? האם יכולה הפסיכותרפיה לסייע לנו לכתוב-מחדש את הסיפורים שלנו? האם אנו יכולים לעשות זאת בעצמנו?

בהמשך אנסה לענות על שאלות אלו.

 

איזה סיפור?

התהליך הנפשי שלנו, הרוח שלנו, או הנפש, הוא סיפור. מצד אחד זהו רומן. יש בו גיבור ראשי, עלילה, דמויות אחרות, מקום התרחשות ועלילות משנה. אבל מצד שנו יש הבדל בין סופר של רומנים לבין מי שמספר את סיפור הנפש. הראשון מעוניין בתוצאה של עבודתו, בזמן שהשני מתעניין בתהליך עצמו. הראשון רוצה לסיים את עבודתו, ואילו השני רוצה בדרך-כלל להאריך אותה ככל האפשר. המטרות של מחבר הרומנים ושל מי שמחבר את סיפור הנפש שונות, אך חומרי הגלם והטכניקות והכלים שלהם זהים. הם יכולים ללמוד זה מזה.

כמו ברומן מודפס גם סיפור הנפש שלנו הוא תערובת של סיפורים ועלילות, והוא מתייחס גם לסיפורים אחרים. הסיפור שלנו משיק לסיפורים אחרים, כמו סיפור ההיסטוריה, סיפור התרבות, הסיפור החברתי, סיפורם של אנשים אחרים והסיפור של יחסים בינאישיים. סיפור הנפש עצמו מכיל סיפורים רבים, כמו סיפור הזיכרון (התפתחות אישית, אירועים מיוחדים), סיפורי החלומות והציפיות, סיפורים של יחסים, הסיפור של הדימוי העצמי, הסיפור של האמונה והסיפור של המוות.

ניתן למצוא התייחסויות רבות לנושאים אלו בספרות הפסיכותרפויטית, אך רוב הכותבים מתייחסים ל'סיפורים' כאל תיאור של התהליך הנפשי או כאל מקורות של השפעה.

חלק מן הכותבים רואים ב'סיפורים' מקור להשפעה חיצונית על הנפש, המעניק משמעות וכיוון לחיינו.

"סיפורי אגדות, שלא כסוגים אחרים של ספרות, מכוונים את הילד לגלות את זהותו ואת שאיפותיו" (Bettelheim, 1976:24).

"מיתוסים הם תבניות עלילתיות המעניקות משמעות לקיומנו" (May, 1991: 15).

"כפי שסיפורים מסופרים, אנשים מעצבים את המשמעות של אירועי היומיום ומעבירים אותה לאחרים" (Roberts, 1994: 1).

יש מחברים הרואים בסיפורים חוליה-מקשרת במובן החברתי.

"סיפורים כאלו או אחרים שימשו את ההתפתחות האנושית למשך דורות כמוליכים של אינפורמציות תרבותיות, חברתיות ומוסריות מדור אחד למשנהו" (Gordon' 1978: 6).

"אנשים נולדים לתוך סיפורים: ההקשר החברתי וההיסטורי מחייב אותם לספר ולזכור סיפורים הקשורים באירועים מסוימים, וגם לוותר על סיפורים אחרים" (Freedman and Combes, 1996: 42).

יש מחברים הרואים בסיפורים חלק מן היחסים הטיפוליים.

"זוהי ההדדיות שבין מספר ומאזין ההופכת את סיפור הסיפורים לתופעה בעלת ועצמה של יחסי-גומלין" (Hermans and Hermans, 1995: 13).

"ניתן להשתמש במטפורות כדי לתמוך בהתפתחות ההבנה של המטופלים שלנו" (Barker, 1996: 30).

"ל'מעמד' המתוחכם של מטופלים שבאים לטיפול פרטי יש סיפורים המותאמים לסגנון הספרותי של הפסיכותרפיה" (Hillman, 1983: 14).

יש מחברים הרואים בסיפורים כלי טיפולי להכוונת המטופלים באמצעות מניפולציות.

"ניתן להשתמש בסיפורים פשוט כמצע נייטרלי שבו אפשר לנטוע השפעות תבניתיות ליחידים ולמשפחות" (Freedman and Combes, 1990: 180).

מחברים אחרים רואים ב'סיפורים' תופעה פתולוגית.

"ספר זה פותח ומסתיים בהצהרות בדבר חשיבותו של הסיפור... הוא מתמקד בהיבטים של סיפורו שאיתם על האדם להשלים משום שהם 'מפריעים' לו..." (Cox and Theilgaard, 1987: 1).

"ההנחות של המודל הנרטיבי שונות לחלוטין. הבעיות נובעות מן האופן שבו אנו מפרשים את חיינו..." (עומר, 1996: 46).

 

האם הטיפול 'מטפל'?

ואם כן, באיזו דרך? זוהי השאלה הראשונה שיש לשאול בנוגע לכל גישה טיפולית, למרות שלא ניתן לענות על שאלה זו באופן מקיף.

ישנן גישות טיפוליות רבות, ולא ניתן למדוד איזו מהן טובה יותר, או 'טיפולית' יותר. זה אינו אפשרי משום שההגדרה של 'טיפול' מעורפלת, ומשום שההוכחות תמיד סובייקטיביות.

אך אפשר להניח שגישות רבות הן גישות 'טיפוליות'. איך אפשר להבין את ההנחה הזאת? מהי המשמעות של 'שינוי' בעקבות הטיפול? אני משתמש במונח 'שינוי', משום שכאשר קיים תהליך, והמלה 'טיפול' מצביעה על תהליך, מתקיים שינוי בנשוא התהליך הזה.

איזה סוג של שינוי יכול להיווצר בעקבות הטיפול הנפשי? זה יכול להיות שינוי בהתנהגות, שינוי באופי או באישיות, שינוי בתפישה ובחשיבה, שינוי פילוסופי, שינוי רגשי וכו'.

מנקודת המבט של הסטוריטיילורינג שינויים אלו נובעים מן התהליך של סיפור-מחדש. כל גישה טיפולית היא תהליך של סיפור-מחדש של הסיפור כולו, או של חלק מן הסיפור.

 

מיהו המחבר?

איש, מלבדך, לא יוכל לספר, או לספר-מחדש, את הסיפור שלך. אתה יכול להיות מושפע מאחרים (הורים, מורים, חברים, פוליטיקאים, אמצעי התקשורת, פסיכותרפיסטים), אך תמיד אתה תהיה אחראי על הסיפור שלך.

זה נכון גם בהקשר של הטיפול הנפשי. זאת אומרת, שהמטופל מבקש מן המטפל לסייע לו בסיפור-מחדש של סיפורו (או סיפוריו). מטפלים יכולים לסייע למטופליהם לספר-מחדש את סיפוריהם על-ידי הסברים ופירושים (מודעות לסיפורים ה'ישנים' שלהם), באמצעות מניפולציות (עם הכוונה ישירה), על-ידי תמיכה (ביטחון עצמי) או על-ידי סיפור-מחדש עבור המטופלים.

סטוריטיילור הוא 'מטפל' שאינו 'מרפא' את מטופליו ואינו משנה את סיפוריהם. סטוריטיילור הוא מאמן ומדריך, המלמד את מטופליו איך לספר ולספר-מחדש את סיפוריהם בכוחות עצמם.

 

סיכום

כל תהליך נפשי הוא סיפור, או אוסף של סיפורים. יש אנשים שפונים לטיפול כאשר משהו בתהליך הזה משתבש (או כשהסיפורים שלהם 'תקועים'), והמטפל מסייע להם 'לתקן' את הסיפורים שלהם.

מטרתו של הסטוריטיילור לאפשר למטופלים לספר-מחדש את סיפוריהם בעצמם, כתהליך נמשך בחייהם. סטוריטיילורינג הוא שלב בתהליך למידה עצמי של סיפור וסיפור-מחדש.

בהמשך אתאר את הסטוריטיילורינג באמצעות המושג 'סוגסטיה חיובית'. האיורים לרעיונות אלו בטקסט מייצגים את הערכים האישיים שלי בנוגע ל'סוגסטיות חיוביות', וכל מטפל או מטופל צריך להחליף אותם בערכיו שלו. 

 

העיקרון של הסטוריטיילורינג

הסטוריטיילורינג מבוסס על ההנחה שאנחנו הסיפורים שאנו מספרים, ושיש בידינו לשנות ולספר-מחדש את סיפורינו. באמצעות השליטה בתהליך הסיפור והסיפור-מחדש, ותוך הימנעות מהשפעות שליליות על התהליך הנפשי שלנו, אנו יכולים לשפר את חיינו. שיפור זה יושג על-ידי התאמה למציאות, על-ידי מימוש הפוטנציאל (יצירתיות) ועל-ידי עצמאות ואחריות.

הסטוריטיילורינג יכול להיות 'טיפולי', וניתן גם לעשות בו שימוש גם במסגרת גישות אחרות כמכשיר טיפולי. אבל הטיפול אינו מטרתו של הסטוריטיילורינג. 'טיפול' מתמקד בפסיכופתולוגיה ('בעיות', 'מחלות' או 'רגשות קשים': מתח, חרדה, אשמה, נחיתות וכו') העוסקת ב'סוגסטיות שליליות'. מטרת הסטוריטיילורינג לשמש כתהליך קבוע בחיי היומיום, כתהליך 'בריא' של המשכיות.

 

תהליך הסיפור-מחדש

התהליך של סיפור וסיפור-מחדש הוא תהליך טבעי, ואנחנו חוזרים עליו כל הזמן. אנו מתחילים לספר סיפורים ברגע שבו אנו פוקחים את עינינו בבוקר (תכניות, הרגלים, טקסים, זיכרונות) ועד לרגע שבו אנו שבים ועוצמים את עינינו (וממשיכים את התהליך בחלומותינו).

אנו משנים את סיפורינו כאשר יש לנו צורך בכך, ללא מאמץ מיוחד. כאשר אתה מתכנן ללכת לסופרמרקט, פותח את הדלת ומגלה שיורד גשם, אתה חוזר ולוקח את המטרייה האדומה שלך, ואז משנה את דעתך ומחליט להישאר בבית. כל אחד יכול לעשות שינוי כזה בסיפורו (תוכניות, הרגלים), אך יש כאלו שיאבדו את המטרייה שלהם בדרך, משום שאינם אוהבים לשנות את סיפוריהם, או משום שהיו עסוקים בסיפור אחר (לדחות את מסיבת הגן שתוכננה לערב).

כל אחד יכול לאכול, אך יש כאלו שאוכלים אוכל בריא, בשעה שאחרים אוכלים ג'אנק-פוד. הבנת תהליך העיכול והתזונה הנכונה יכולה לשפר את בריאותנו והנאתנו מן האוכל. אפשר לעשות אותו הדבר בנוגע ליכולת הסיפורית שלנו. אם נלמד כיצד לספר ולספר-מחדש את סיפורינו נוכל למנוע השפעות שליליות על התהליך הנפשי שלנו.

 

הסיפור והסיפורים

התהליך הנפשי הוא סיפור המסגרת של חיינו. סיפור זה שונה מכל רומן ספרותי, משום שלעולם לא יושלם. רומן הוא תיאור של 'סיפור-חיים', אך 'סיפור-חיים' איננו תיאור. להיפך, סיפור-חיים הוא תוכנית, או תוכנה, המכוונת אותנו אל העתיד. סיפור-חיינו הוא מסגרת שבתוכה אנו יכולים לצמוח.

האם אפשר להגדיר סיפור-חיים 'טוב'?

דייויד נולד בכפר קטן בסקוטלנד, והיו לו ארבעה אחים ושתי אחיות. הוא למד באוקספורד והתמנה לפרופסור לפסיכולוגיה. הוא התחתן ונולדו לו שתי בנות. כאשר היה בן חמישים וארבע הוא עזב הכל מאחוריו, התאהב באשה הודית ועבר לגור בהודו, שם מת בגיל שמונים ושלוש.

ג'והן נולד בכפר קטן בסקוטלנד, והיו לו ארבעה אחים ושתי אחיות. הוא למד באוקספורד והתמנה לפרופסור לפסיכולוגיה. הוא התחתן ונולדו לו שתי בנות. כאשר היה בן חמישים וארבע הוא עזב הכל מאחוריו, התאהב באשה הודית ועבר לגור בהודו, שם מת בגיל שמונים ושלוש.

ההיסטוריה של ג'והן ושל דייויד זהה, אך סיפור חייהם שונה. ג'והן תמיד רצה להיות חקלאי, ולא היה מאושר עד שהכיר את טאקה, עבר להודו וקנה שם חווה קטנה. עד ליום מותו התגעגע לכפרו הקטן בסקוטלנד. גם דייויד רצה להיות חקלאי, אך כאשר עבר לאוקספורד רצה להיות פסיכותרפיסט. ואז, כשהצליח בלימודיו החליט להיות מרצה ואהב את הסטודנטים שלו. הוא תמיד אהב את בנותיו ואת אשתו, וכאשר עבר להודו עם אשתו החדשה שמר אתן על קשרים טובים.

אפשר לומר שסיפור-חייו של דייויד טוב מזה של ג'והן, משום שהוא היה מאושר יותר, משום שסיפור חייו היה מתאים יותר להיסטוריה שלו ומשום שהוא ידע איך לשנות את סיפורי-חייו. אפשר גם לומר, שלדייויד היו כלים שסייעו לו לספר-מחדש את סיפוריו לאורך חייו.

סיפור המסגרת הוא צירוף של סיפורים ועלילות. לכל אחד מסיפורים אלו מאפיינים ייחודיים, והוא מושפע מסיפורים אחרים. כל שינוי באחד הסיפורים גורם לשרשרת אירועים בסיפור המסגרת. לכן קשה כל כך למצוא פתרון ל'בעיה' מסוימת תוך התמקדות בסיפור אחד במהלך הטיפול הנפשי.

 

סיפורים אישיים וסיפורים תרבותיים

כל הסיפורים שלנו שייכים לנו, אך חלק מהם נראים 'אישיים' יותר מאשר אחרים. הסיפורים הפרטיים שלנו כוללים את ההתנסויות שלנו, את הרעיונות שלנו, את החלומות והרגשות שלנו. סיפורים אחרים 'מיובאים' מן העולם החיצוני, והם כוללים 'סיפורים תרבותיים'. סיפורים כאלו הם ההיסטוריה של העולם, המצב הפוליטי, סיפור חייהם של אנשים אחרים ורעיונות דתיים.

לא ניתן להפריד סיפורים אישיים מסיפורים תרבותיים. הסיפורים האישיים מוטמעים בסיפורים התרבותיים. זה מסביר מדוע בימיו של הומרוס לא היתה קיימת 'אינדיבידואליות', ומדוע אנשים לא אמרו "אני הולך אל ההר", אלא "רגלי מוליכות אותי אל עבר ההר."

לעתים אנו מזהים את הסיפורים התרבותיים עם המציאות, עם האמת או עם ה'אובייקטיביות'. אבל לעתים לא ניתן לשנות או לספר-מחדש את סיפורינו האישיים ללא שינוי וסיפור-מחדש של הסיפורים התרבותיים שלנו.

 

סיפורים קבועים וסיפורים משתנים

בספרות וביצירות אמנות אחרות המשמעות נוצרת ומותנית ביחס שבין מרכיבים קבועים לבין מרכיבים משתנים. כאשר כל המרכיבים קבועים, לא נוצר שינוי, וכלום לא קורה (לא סיפור, לא מוסיקה ולא ריקוד). כאשר כל המרכיבים משתנים כל הזמן אי אפשר להבין מה קורה. כל יחס בין מרכיבים קבועים למרכיבים משתנים יוצר סדר מסוים (סגנון, צורה, מסגרת, מבנה וכו'). כך גם במקרה של סיפור-החיים, והסיפורים המרכיבים אותו.

היחס שבין הסיפורים הקבועים שלנו לבין הסיפורים המשתנים יוצר את מבנה האישיות. לעתים הסיפורים הקבועים שלנו כוללים את הסיפורים התרבותיים ואת ההרגלים שלנו. הסיפורים המשתנים הם ההתנסויות שלנו לאורך חיינו.

בידינו נמצאים הכוח, והאחריות, לבחור אלו מן הסיפורים יהיו קבועים ואלו ישתנו. באמצעות הבחירה אנו יוצרים את סיפור-חיינו.

 

סיפורים חיוביים וסיפורים שליליים

המטרה העיקרית של הסטוריטיילורינג היא להבחין בין סיפורים חיוביים לבין סיפורים שליליים. אין זה מספיק להיות מודעים לסיפורינו, להבין אותם או אפילו לקבל אותם. עלינו לדעת איך להחליף אותם בסיפורים אחרים.

חרדה קיומית היא רעיון שדנים בו בפסיכותרפיה בת-זמננו וכן בשיח הפילוסופי. אנו יכולים לחקור שאלה זו ולהבין את משמעות החיים והמוות, ולקבל את גורלנו. אני בטוח שבאמצעות ההבנה והבחינה אנו יכולים לקבל ולחיות עם פחדינו, וגם להרגיש טוב יותר. אבל קבלה של סיפורים שליליים מחייבת אותנו לחיות את הסיפורים השליליים האלו.

את החרדה הקיומית ניתן בקלות להחליף בסיפור חיובי כמו הסיפור על 'החיים שלאחר המוות' או על ידי סיפור בעל משמעות (Frankl, 1985).

הסיפורים החיוביים, כמו הסיפורים השליליים, הם תוצר של הדמיון שלנו. אף אחד מהם אינו יותר 'מציאותי' או פחות 'מציאותי', יותר 'נכון' או פחות 'נכון', יותר 'אותנטי' או פחות 'אותנטי'. אבל המשמעות שלהם יכולה להיות שלילית או חיובית. סיפורים חיוביים מאפשרים לנו לקבל את חיינו בעולם, לגלות את כישורינו ואת הפוטנציאל שלנו ולהתאים את עצמנו לסביבה. סיפורים שליליים יכולים להשפיע על בריאותנו, לייאש אותנו ולתסכל אותנו.

אין זה יותר קשה או פחות מציאותי למצוא או לבחור בסיפורים חיוביים. ניתן ללמוד איך לעשות זאת בחיי היומיום. זוהי מטרת הסטוריטיילורינג.

 

אמונה והֶקשר

הסיפורים שאנו מספרים הם החיים שאנו חיים. אם זה נכון, מדוע שלא נספר לעצמנו סיפורי אגדות דמיוניים שבהם אנו משמשים כנסיכים ונסיכות שחיים באושר ועושר?

זה אינו אפשרי משום שאנחנו איננו מאמינים שזה אפשרי. אבל אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו חסרי ערך וחסרי כשרון וללא עתיד, עד שנמצא את עצמנו זרוקים ברחובות וחסרי-בית. זה אפשרי משום שאנחנו מאמינים שזה אפשרי.

בתנאי לסוגסטיות חיוביות, או לשינוי של סיפור, הוא האמונה. אבל אמונה אינה עובדה נתונה. אמונה היא צירוף של דמיון והקשר. בתרבויות מסוימות קל להאמין בקסמים, וניתן להירפא באמצעות כשפים. בתרבויות אחרות האמונה בקסם פירושה אי-שפיות.

לעתים איננו יכולים לשנות את סיפורינו מבלי לשנות תחילה את ההקשר. הבנת ההקשר היא תנאי מוקדם לכל תהליך של סטוריטיילורינג.

 

מספר-סיפורים וסטוריטיילור

כל אחד מאתנו הוא מספר-סיפורים. אנו ומספרים סיפורים כדי לעצב את חיינו, ואנו מספרים סיפורים כדי להסביר את העולם. אנו מספרים סיפורים כדי ליצור קשר זה עם זה, ואנו מספרים סיפורים כדי להילחם זה בזה. מספרי הסיפורים הטובים ביותר אינם הסופרים, אלא ההוגים, המנהיגים הדתיים, הפוליטיקאים ואנשי העסקים. כולנו מספרים סיפורים, אך יש כאלו שעושים זאת טוב יותר.

אנשים רבים מלמדים אנשים אחרים איך לספר את סיפוריהם. ביניהם נמצאים מורים, פסיכותרפיסטים או מדריכים מקצועיים. כולם מלמדים איך לכתוב סיפורים כמוצר-משנה של תהליך אחר. למורים אלו יש חשיבות רבה, משום שהם מכריחים אותנו להתמודד עם הפעילות העיקרית שלנו, שהיא סיפור-סיפורים. אך זה איננו מספיק. אם סיפור-סיפורים היא הפעילות העיקרית בחיינו, יש צורך בתרגול רב יותר. זהו התפקיד של הסטוריטיילור.

הסטוריטיילור הוא זה שמסייע לאחרים לשפר את היכולת הסיפורית שלהם. הוא יכול להאזין לסיפורי מטופליו וללמד אותם כיצד להאזין לסיפוריהם שלהם, ולהיות מודעים לדרך שבה הם עושים זאת. הוא יכול ללמד אותם כיצד לספר ולספר-מחדש סיפור, ולאמן אותם בשימוש בכלים הסיפוריים שלהם עצמם. הוא יכול ללמד אותם איך להפוך לסטוריטיילורים של עצמם במהלך חייהם.

הסטוריטיילור יכול לעשות זאת תוך שילוב של גישות טיפוליות וכלים ספרותיים. אבל מטרתו של הסטוריטיילור איננה לשנות את סיפורי מטופליו או ללמד אותם להיות לסופרים, אלא לסייע להם למצוא בעצמם את הכלים שיאפשרו להם לשלוט בחייהם.

 

השימוש בסטוריטיילורינג

המטרה העיקרית של הסטוריטיילורינג היא להפוך לכלי יומיומי לחיים, לכל מי שרוצה לשפר את חייו. הסטוריטיילור יכול לשמש כפסיכותרפיסט ולסייע לאנשים הנזקקים לעזרה, או כמאמן לאנשים שרוצים לשפר את חייהם, גם כאשר אינם סובלים מבעיה מוגדרת.

אבל סטוריטיילורינג יכול לסייע גם לבעלי-מקצוע מתחומים שונים. פסיכותרפיסטים מכל גישה שהיא יכולים לשלב את הסטוריטיילורינג בפרקטיקה שלהם, מורים יכולים להשתמש בסטוריטיילורינג כמכשיר ראשון ללמידה, והורים יכולים לעשות בו שימוש בגידול ילדיהם.

למרות שיש אנשים שהם מספרי סיפורים יצירתיים מלידה, השימוש בסטוריטיילורינג יכול לסייע להם לשפר את הפוריות שלהם בחיים, באמנות או בעסקים.

 

'לתקן' סיפור

סיפורים יכולים להיות שליליים או חיוביים, אך אינם יכולים להיות 'מוטעים' או 'רעים'. אין צורך לתקן סיפור, או לרפא סיפור. ניתן להשתמש בסיפור שלילי באופן חיובי, תוך שינויו. סיפורים שליליים אינם 'בעיות', אלא אוצרות הטבע המאפשרים צמיחה תוך שינוי הסיפור או ההקשר.

יש תועלת רבה באפשרות לראות את מגבלותינו כמצע לצמיחה. צואה של פרות עשויה להיות מסריחה, אך אם יפסיקו הפרות לחרבן בשדות, מאום לא יצמח בשדות האלו. באותו אופן, 'טעות' או 'מגבלה' עשויים לשמש כמרכיבים חיוביים בסיפור. עבור נגן בלוז ה'טעות' היא המניע לשינוי והבסיס לאלתור. ללא הטעות, המנגינה תחזור על עצמה שוב ושוב, ותהיה 'תקועה' ומשעממת.

 

לשנות סיפור

סטוריטיילורינג איננה רק תיאוריה, אלא גם מתודה מעשית, אותה אתאר באופן כללי בפרק הבא.

לכל סיפור יש צורה ומרכיבים משלו. לשנות סיפור פירושו לשנות את צורתו (להחליף אותה בצורה או בתבנית אחרת, או 'להמציא' צורה חדשה), או לשנות את המרכיבים שלו.

מן הספרות ניתן ללמוד הרבה על סיפור סיפורים, אך אין זה מספיק. הספרות משמשת רק כרמז לסיפורים המרכיבים את חיינו. הכלים הטובים ביותר לסיפור סיפורים נמצאים מסביב לנו, ועלינו לפקוח את עינינו ולהמשיך ללמוד שוב ושוב מתוך ההתנסויות הבלתי פוסקות שלנו. 

 

סטוריטיילורינג בפעולה

למרות שסטוריטיילורינג הוא תהליך לימודי, החלק החשוב של התהליך הוא התרגול. קל מאוד להבן את עקרונות הסטוריטיילורינג, אך לא תהיה בכך שום תועלת ללא תרגול. זה דומה ללימוד מוסיקה. ניתן להבין את התיאוריה המוסיקלית בתוך שעות אחדות, על-ידי קריאת ספר, אך מי שרוצה ללמוד לנגן בכלי מוסיקלי או לכתוב מוסיקה חייב לתרגל את הידע שלו לאורך זמן. סטוריטיילורינג אינו תהליך מוגבל בזמן, והוא מותנה בהתקדמות האישית של כל מטופל.

בהמשך אשרטט מעט קוים מנחים לסטוריטיילורינג, שישמשו כמסגרת למתודות מעשיות ומפורטות יותר. אבל סטוריטיילור יכול לפתח את גישתו שלו לסטוריטיילורינג, מתוך הידע והניסיון הפרטיים שלו. מתודות אלו יהיו תמיד רק קווי המתאר לעבודת הסטוריטיילור, אותן יש להשלים בסיפוריהם ובניסיונם של המטופלים.

 

המסגרת של הסטוריטיילורינג

כמו בגישות טיפוליות אחרות, היחסים שבין הסטוריטיילור והמטופל ממלאים תפקיד מרכזי בתהליך, ומשמשים כחומר גלם לתרגול.

המסגרת של הסטוריטיילורינג מבוססת על החוזה שבין הסטוריטיילור למטופל, אך היא אינה תואמת בהכרח ל'כללי-היסוד' של הפסיכותרפיה (Langs, 1995: 18), למרות שחלק מהם חיוניים גם לסטוריטיילור (מקום קבוע, זמן ותשלום קבועים, סודיות).

המסגרת של הסטוריטיילורינג מבוססת על אמונתו, או אמונו, של המטופל בתהליך ובהנחותיו, ובהתחייבותו לשיתוף פעולה אקטיבי.

אנשים שאינם מאמינים ביכולתם לשנות את סיפוריהם, או אנשים שאינם יכולים לתקשר באמצעות מלים (חולי-נפש) אינם יכולים להיעזר בסטוריטיילורינג.

כמאמנים, אין לסטוריטיילורים כל זכויות מיוחדות הנובעים מן הסיטואציה הטיפולית, כמו לבקר או לשפוט את מטופליהם או את ערכיהם. אבל כמאמנים, יכולים הסטוריטיילורים להשתמש בדמיונם וביצירתיות שלהם, ולשלב שיטות טיפוליות שיהיו רלוונטיים לסיטואציה.

 

זיהוי סיפורי המטופלים

תוך הקשבה לסיפורי המטופלים יכול הסטוריטיילור לזהות את סיפוריו של המטופל, ואת היחסים ביניהם לבין סיפור-החיים של המטופל.

באותו הזמן יכול הסטוריטיילור לזהות את אוצר המלים והשפה של המטופל, ולסייע לו לפתח את כליו לזיהוי סיפוריו.

בשלב זה בוחנים המטופלים את סיפוריהם, את סיפור חייהם ואת הסתירות בין סיפורים, העשויות לגרום לאי-נעימות או לכאב.

 

זיהוי הטכניקות הסיפוריות

תוך הקשבה לסיפורי המטופלים יכול הסטוריטיילור לזהות גם את הטכניקות והכלים הסיפוריים שלהם. על-ידי זיהוי והבנה של כלים וטכניקות אלו יכולים המטופלים להיות מודעים לשימוש בהם, וללמוד את יתרונותיהם ואת חסרונותיהם.

בשלב זה יכולים הסטוריטיילור והמטופל לבנות מאגר של כלים סיפוריים שיתורגלו בשלב מאוחר יותר של הטיפול.

 

תהליך הסיפור-מחדש

התרגול של סיפור-מחדש יכול להיעשות בשלושה שלבים: חזרה, בנייה מחדש ויצירה מחדש.

בשלב הראשון יכול הסטוריטיילור לחזור (לספר-מחדש) על סיפורי המטופלים ולבקש מהם לספר-מחדש את סיפורים. באמצעות החזרה מודעים המטופלים לסיפוריהם, לטכניקות הסיפוריות שלהם ולמשמעות של הסיפור בסיפור-חייהם.

בשלב השני יכול הסטוריטיילור להדגים וללמד את מטופליו איך לנתח את סיפוריהם ולבנות אותם מחדש. בתהליך הבנייה-מחדש יכולים המטופלים לשנות את סיפוריהם על-ידי שימוש באותם המרכיבים, תוך סיפור-מחדש באופן שונה ובסדר שונה.

בשלב השלישי הסטוריטיילור מדגים ומלמד את מטופליו איך לשנות את סיפוריהם על-ידי החלפת מרכיבים יסודיים בסיפורים במרכיבים חדשים, ובכך ליצור-מחדש את סיפוריהם.

 

הכלים והמכשירים של הסטוריטיילורינג

בתהליך הסטוריטיילורינג מגלה הסטוריטיילור את כליו הסיפוריים של המטופל ומחלק עם מטופליו גם את כליו שלו.

כלים לשוניים. בספרות, כמו בפסיכותרפיה, יש לכלים הלשוניים מקום מרכזי. בתהליך הסטוריטיילורינג בוחנים המטופלים את השימוש בסמלים, דימויים ומטפורות, ומתרגילים את השימוש בהם בתהליך הסיפור-מחדש.

כלים תבניתיים. כמו בספרות, מטופלים מתרגלים את השימוש ומרחיבים את הידע שלהם בצורות ובסגנונות סיפוריים.

כלים יצירתיים. השימוש בווריאנטים, בווריאציות ובטרנספורמציות הכרחי בכל תהליך יצירתי, ויעניק למטופלים אינסוף אפשרויות לסיפור-מחדש של סיפוריהם.

 

כלים פסיכותרפויטיים

פגישות בגישת הסטוריטיילורינג אינן דומות לסדנה לכתיבה יוצרת. הן ממוקדות בתהליך הנפשי כמו בכל גישה טיפולית אחרת.

סטוריטיילורינג היא למעשה טכניקה נסתרת בכל גישה טיפולית, ויש לה חלק חשוב בתוצאות, למרות שאינה משמשת כמטרה.

טכניקות פסיכותרפויטיות, מכל גישה טיפולית, יכולות להיות שימושיות בתהליך הלימודי של הסטוריטיילורינג. 'אסוציאציות חופשיות' הן העיקרון הבסיסי של האלתור, שהוא המקור לכל סיפור. רעיונות כמו 'העברה', 'העברה נגדית', 'ארכיטיפים', 'סינכרוניזציה' וכו' יכולים להשתלב בתהליך ולהיות מתאימים לצרכיו של המטופל.

לשפת הפסיכותרפיה, כשלעצמה חלק מן התרבות המערבית, יש מקום חשוב בסיפוריו של המטופל וככאלו על הסטוריטיילור להתייחס אותה ברצינות.

 

עריכה

בכתיבה ספרותית העריכה היא השלב האחרון של העבודה. בתהליך הסטוריטיילורינג זוהי פעילות מרכזית, וגם המרכיב המאחד.

עריכה בסטוריטיילורינג היא השלב המקשר של שילוב ובחינה עצמית. בשלב הזה לומד המטופל לבחון את פעילויותיו, ליצור מבט כולל ולהכין את עצמו לשלב הבא. הוא יכול להעריך את סיפוריו המסופרים-מחדש, להשוות את ציפיותיו לתוצאות וללמוד מן המסקנות.

חשוב לזכור שסטוריטיילורינג אינה מתודה לינארית, ושהשלבים' השונים משמשים רק כאילוסטרציה לרעיונות ולעקרונות המרכזיים.

 

 

סוגיות אחדות בתהליך הסיפור-מחדש

למרות שהתפקיד העיקרי של הסטוריטיילור הוא להקשיב לסיפורי המטופלים וללמוד על היכולות הסיפוריות שלהם, יש כמה נושאים עקרוניים המשותפים ברוב המקרים, ושעל הסטוריטיילור להיות מודע להם.

 

סיפורים תקועים

סיפורים יכולים להיות המסגרת והמניע לחיינו, אך כאשר הם אינם מתואמים למציאות הם יכולים גם להרוס את תהליך החיים ואת התהליך של סיפור-מחדש. בזמן שבמציאות הכל משתנה כל הזמן, יש לסיפורים ולעלילות שלנו נטייה להישאר קבועים, ולהעניק לנו את האשליה של ביטחון ויציבות.

כאשר הפער בין הסיפורים הקבועים, או ה'תקועים', שלנו גדול במיוחד, נוצר משבר. יש משברים התפתחותיים, כמו המשבר של גיל ההתבגרות או המשבר של הפרישה, ויש משברים תקופתיים או אישיים, כמו משברים ביחסים או משברי אמון.

בדרך-כלל פונים אנשים לטיפול כאשר הסיפור שלהם 'תקוע', כאשר הם במשבר, והם מבקשים מן המטפל לרפא אותם, לשחרר את הסיפור התקוע שלהם.

מטרתו של הסטוריטיילור איננה לספר-מחדש את הסיפורים התקועים של המטופלים, אלא לזהות את הסיפורים התקועים וללמוד על תבניתם ומאפייניהם כדי שהמטופלים יוכלו להתמודד איתם בכוחות עצמם. מטרת התהליך לחזק את יכולת הסיפור-מחדש של המטופלים בתהליך נמשך, שימנע מן הסיפורים והעלילות שלהם לשוב ולהיתקע בעתיד.

 

נוכחות אישית

נוכחות אישית היא היכולת לספר-מחדש את סיפור החיים במלואו. לספר-מחדש את סיפור חייך פירושו להיות הבעלים והגיבור של סיפורך. למעשה, זה כמעט בלתי-אפשרי. הנטייה שלנו לסיפורים קבועים, לביטחון ולהרגלים גורמת לנו לוותר על סיפורינו ולקחת חלק בסיפורים אחרים. כל סיפור חיצוני (תרבות, דת ויחסים) גורם לנו לאבד חלק מן הנוכחות האישית שלנו. לעתים אין לנו כל נוכחות אישית, ואנחנו איננו הגיבורים של סיפורינו.

מטרתו הראשונה של הסטוריטיילור היא לזהות את תפקידם של המטופלים בסיפוריהם שלהם, ולסייע להם להפוך לגיבורים של סיפוריהם, ובכך לשוב ולהשיג את הנוכחות האישית שלהם.

 

הטעייה-עצמית

למרות שמטופלים מנסים לשתף פעולה עם המטפל, קשה להם לעשות שינויים ולוותר על התבניות הנוחות של סיפוריהם. זוהי הסיבה למה שפעם נקרא 'התנגדות', ואשר אני מעדיף לכנות בשם 'הטעייה-עצמית'.

תופעה זו מתגלה בשימוש של המטופל באסטרטגיות שונות המסייעות לו לשמור על התבניות הקודמות ולהימנע משינוי בתהליך הסיפור-מחדש. הטכניקות העיקריות של הטעייה-עצמית הן 'מיסוך' ו'פיצול-סיפורי'.

 

מיסוך

מיסוך הוא דרך הגנה שכיחה כנגד השינוי. בדרך-כלל משתמשיך המטופלים במיסוך כדי להסתיר את סיפוריהם מפני הסטוריטיילור. ישנם דרכים רבות למיסוך. יש מטופלים הנמנעים מלספר את סיפורם במהלך הפגישה. הם עושים זאת באמצעות הכללות והפשטות. בדרך כלל זה קורה בפגישה הראשונה או בפגישות הראשונות.

מאחר והתהליך של הסטוריטיילורינג (כמו גם בגישות טיפוליות אחרות) מתחיל כאשר המטופלים מביאים את סיפוריהם לפגישה, השלב המתקדם של מיסוך מתבטא בהחלפת סיפוריהם של המטופלים בסיפורים אחרים, המסתירים את הסיפורים המקוריים.

שימוש מתוחכם יותר במיסוך משלב את השימוש במלים ומשפטים מיוחדים המשמשים כרמז לסיפורים נחבאים.

 

פיצול-סיפורי

במטרה להגן על סיפור 'תקוע' ולמסך אותו, מטופלים מפצלים את סיפוריהם לעלילות שונות וחוסמים את יחסי-הגומלין שבין סיפורים אלו. בכך הם יכולים למסך קונפליקטים ופרדוקסים. אבל הפיצול משמש כגורם מרכזי באיבוד הנוכחות האישית ובבעלות על הסיפורים.

 

מודלים שקופים

לסטוריטיילורים, כלאנשים אחרים, ישנם הסיפורים הקבועים והתקועים משלהם, והם עסוקים בתיאוריות ובהתנסויות שלהם. כמו מטפלים אחרים, סטוריטיילורים נוטים 'לשתול' את מטופליהם בתיאור-מקרה מוכן מראש, כשהם רואים אותם מבעד לעדשות המודלים השקופים שלהם (גרין, 1998).

תפקידו של הסטוריטיילור הוא 'לשים בסוגריים' את הנחותיו המוקדמות ואת התיאוריות שלו, ולהיות מודע למודלים השקופים שלו, כדי שיוכל להקשיב לסיפוריהם של מטופליו. הוא יכול לעשות זאת על-ידי 'ריהוט' המודל השקוף של תיאור-המקרה באמונותיהם ובעמדותיהם של המטופלים (שם).

 

אבחון

האבחון משמש כמיסוך שבאמצעות המודל השקוף מונע הקשבה לסיפורי המטופלים. על הסטוריטיילור להיות מודע לאבחונים ה'שקופים' שלו, ולנסות להקשיב לכל מטופל כאילו היה המטופל הראשון שלו.

אך לא ניתן להימנע מאבחון. למרות שהסטוריטיילור יכול לנסות ולהימנע מלאבחן את מטופליו באבחונים 'פסיכולוגיים', הוא אינו יכול מלעצור את עצמו מלהשתמש בהכללות משלו, בנוגע לתהליך של סיפור-מחדש (כמו 'סיפורים תקועים', 'מיסוך' וכו'). החלק הקשה בתפקידו של הסטוריטיילור הוא לספר-מחדש את סיפוריו שלו, ולהיות מודע להכללות שלו עצמו.

 

 

יישומים נוספים של סטוריטיילורינג

ניתן לשלב את הסטוריטיילורינג בתחומים רבים ככלי בסיסי לצמיחה עצמית ולהכשרה מקצועית.

 

קבוצות סטוריטיילורינג

למרות שסטוריטיילורינג הוא תהליך אינדיבידואלי, ולמרות שמומלץ לתרגל אותו באמצעות הדרכה אישית, קבוצות סטוריטיילורינג עשויות להיות מועילות להעשרה ולהשלמה, ובמקרים מסוימים גם כהכנה למתחילים.

קבוצות סטוריטיילורינג הן הדרך הטובה ביותר להכשרה בסטוריטיילורינג, כמקום בטוח של סביבה-סיפורית-תרבותית-מדומה. חברי הקבוצה יכולים לתרגל את כישורי הסטוריטיילורינג שלהם ולהשוות את סיפוריהם עם הסיפורים ה'חיצוניים'.

 

הדרכה בסטוריטיילורינג

ההכשרה בסטוריטיילורינג כוללת יותר מאשר ידע והתנסות בפסיכותרפיה. לשם כך יש לתרגל את הסטוריטיילורינג ולפתח כישורים יצירתיים עצמאיים. בהדרכה בסטוריטיילורינג יש להיות מודעים לשימוש בכישורים אלו.

סטוריטיילורים מביאים לפגישות ההדרכה את סיפורי מטופליהם, כמו גם את סיפוריהם שלהם. אבל על פגישות ההדרכה להתמקד בסיפור אחר: הסיפור של תהליך הסטוריטיילורינג, או יחסי התרגול שבין הסטוריטיילור למטופל.

 

סטוריטיילורינג עצמי

קל לתרגל את תהליך הסיפור-מחדש בעזרת סטוריטיילור, אך ניתן לעשות זאת גם כתהליך עצמי, בסיוע של קבוצת סטוריטיילורינג. התהליך אינו מיסטי או קסום, והוא מבוסס על הרעיון של אוטוסוגסטיה מודעת, שהוא תמיד תרומתו של המטופל.

קל ללמוד את עקרונות הסטוריטיילורינג מפי הסטוריטיילור, אך המטרה של הסטוריטיילור היא לאפשר למטופל לתרגל זאת בעצמו כתהליך נמשך וקבוע לאורך חייהם. המטרה היא להפוך את התהליך להרגל כמו הליכה או אכילה. תפקידו של הסטוריטיילור הוא להדריך את המטופל עד שימצא את דרכו שלו.

 

 

סיכום

"היה היה פעם מספר סיפורים שנדד בין הכפרים וסיפר את סיפוריו. הוא היה המספר הידוע ביותר בזמנו, וכאשר אנשים הקשיבו לסיפוריו הם היו יכולים לראותם קורמים בשר ודם לנגד עיניהם, עד שיכלו אפילו לשמוע ולהריח אותם. יום אחד הוא נכנס לכפר שבו מתו הילדים כולם במגפה, וסיפר להורים האבלים סיפור על חליל קסמים שהשיב לחיים את הילדים מתוך קבריהם. בזמן שסיפר את סיפורו נמלא כיכר השוק בילדים ובקולותיהם הצוהלים אבל ההורים האבלים לא רצו לשמוע את סיפוריו של מספר הסיפורים, ומבלי להוציא הגה מפיהם סקלו אותו באבנים עד שהוציא את נשמתו" (גרין, 1993:19).

סיפור יכול להחיות, וסיפור יכול להמית. סיפורים הם המכניזם המניע את גופנו ואת נפשנו. באמצעות שיפור סיפורינו אנו יכולים לשפר את חיינו.

 

סיפורי הפסיכותרפיה

פסיכותרפיה היא המיתוס של המאה העשרים, והיא כוללת סיפורים חדשים רבים, לפחות כמספר הגישות הטיפוליות השונות.

כל גישה טיפולית היא סיפור. זהו סיפורה של הנפש, סיפור בעל מבנה, סיפורים וחוקים פנימיים. יש ביניהם סיפורים אופטימיים ומבטיחים, בזמן שסיפורים אחרים הם פסימיים. יש סיפורים המבטיחים ריפוי ובריאות, בעת שאחרים מציעים הבנה ותשומת-לב. חלקם סיפורים מורכבים וארוכים, וחלקם פשוטים וקצרים.

המיתוס של הפסיכותרפיה הוא סיפור-תרבות, והוא כולל את כל הסיפורים של הגישות השונות בפסיכותרפיה. מיתוס זה משפיע על השפה ועל החיים החברתיים של מי שחי בתרבות המערבית של המאה העשרים. המיתוס של הפסיכותרפיה משפיע על הפילוסופיה, הספרות, התנועות הפוליטיות, ממשלות ומוסדות, חוקים, בריאות הציבור וכו'.

הסיפורים הפסיכותרפויטיים של כל אחד מן הגישות הטיפוליות משפיעים על יחידים המקבלים אותם, כפי שבעבר האמינו אנשים ברעיונות דתיים.

סיפורים פסיכותרפויטיים אינם 'סתם סיפורים'. הם יכולים להיות משמעותיים ומסייעים לאנשים מסוימים, ולפגוע באחרים. הפסיכותרפיה עשויה לשמש כמכשיר טיפולי, וגם כנשק.

 

סטוריטיילורינג כגישה טיפולית

הכלים העיקריים של הסטוריטיילורינג באים לידי ביטוי ברוב הגישות הטיפוליות. ניתן לומר שבאופן כלשהו כל הגישות הטיפוליות הן סוגים שונים של סטוריטיילורינג. פסיכותרפיסטים מכל גישה טיפולית תמיד עוסקים בסיפורים של מטופליהם. בסופו של כל טיפול מתרחש שינוי בסיפורו של המטופל.

מנקודת ראות זו סטוריטיילורינג רק מתמקד ומעצים את החלק הזה של התהליך הטיפולי.

ישנן גישות אחרות העוסקות בסיפורי המטופלים ומעמידות אותן במרכז התהליך הטיפולי, ביניהן נמצאות הגישות הנרטיביות (Freedman and Combes, 1996, Parry and Doan, 1994), ההיפנותרפיה של מילטון אריקסון, הטיפול הסיפורי (White & Epston, 1990).

ישנם שני מאפיינים חשובים המבחינים את הסטוריטיילורינג מגישות טיפוליות אחרות:

  1. הסטוריטיילורינג מתרכז בתהליך הסיפורי, ולא בתוכן של סיפורי המטופלים. התוכן של הסיפורים משמש רק כהדגמה.
  2. מטרת הסטוריטיילורינג לשפר את היכולת של המטופלים בסיפור ובסיפור-מחדש של סיפוריהם בכוחות עצמם. המטרה איננה 'טיפול' או 'ריפוי' או פתרון בעיות, אלא פיתוח כליו ומכשיריו הסיפוריים של המטופל כדי שיוכל להתמודד בעצמו עם סיפוריו.

הסטוריטיילורינג עושה שימוש במתודות וטכניקות טיפוליות שניתן לשלב בתהליך הלימודי. היחס בין המטפל למטופל רגיש ופגיע יותר מאשר תהליכים לימודיים אחרים, כמו בכל גישה טיפולית אחרת, והכישורים של פסיכותרפיסט נדרשים בנוסף לכישורים של הסטוריטיילור.

 

יישומים נוספים של סטוריטיילורינג

למרות שניתן לעסוק בסטוריטיילורינג כמו בגישות טיפוליות אחרות, הוא אינו מוגבל רק למסגרת של הפסיכותרפיה.

בעולם אידיאלי הסטוריטיילורינג עשוי לסייע דווקא למי שאינו זקוק לפסיכותרפיה, כמו רפואה מונעת, כדי למנוע קשיים עתידיים ולשפר את כישורי החיים.

הסטוריטיילורינג עשוי לסייע לילדים בתהליך גידולים, כשהם נעזרים ב הוריהם ומוריהם.

 

היתרונות והחסרונות של סטוריטיילורינג

סטוריטיילורינג היא גישה פשוטה למדי, אך היא דורשת ניסיון ותרגול רב, עד שתהפוך להרגל.

סטוריטיילורינג אינה יעילה לטיפול בחולי נפש ובאנשים שאינם מתקשרים באמצעות השפה, או עבור אנשים שאינם מוכנים לשתף פעולה ולקחת אחריות לחייהם.

סטוריטיילורינג אינה גישה המכוונת לפתרון בעיות, אך תוצאותיה עשויות להשפיע על תחומים רחבים בחייהם של המטופלים. 

 

ביבליוגרפיה

  

גרין, דרור (1993), 'סיפור מיוחד במינו', מתוך 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה', ספרים, הוצאה לאור.

גרין, דרור (1998), 'פרויד נגד דורה, והמודל השקוף של תיאור-המקרה', מודן, הוצאה לאור.

עומר, חיים (1996) "מבוי סתום", מודן, הוצאה לאור.

Andersen, Hans Christian (1994), Fairy Tales, Penguin Popular Classics.

Barker, Philip (1996), Psychotherapeutic Metaphors, Brunner/Mazel Publishers.

Bettelheim, Bruno (1976), The Uses of Enchantment, Penguin Books.

Coue, Emil (1988), Self Mastery Through Conscious Autosuggestion, Sun Books.

Cox, Murray, and Theligaard, ALice (1987), Mutative Metaphors in Psychotherapy, Tavistock Publications.

Engel, Susan (1995), The Stories Children Tell, W.H. Freeman and Company.

Frankl, Viktor E. (1985), Man's Search for Meaning, Whashington Square Press.

Freedman, Jill, and Combs, Gene (1990), Symbol, Story & Ceremony, W.W. Norton & Company.

Freedman, Jill, and Combs, Gene (1996), Narrative Therapy, W.W. Norton & Company.

Gordon, David (1978), Therapeutic Metaphors, META Publications.

Green, Dror (1996), the Cogito Model (the psychothinking functions of the mind), Regents College.

Hermans, Hubert J.M. and Hermans-Jansen, Els (1995), Self-Narratives, The Guilford Press.

Hillman, James (1983), Healing Fiction, Spring Publications, Inc.

Hillman, James and Ventura, Michael (1993), We've Had a Hundred Years of Psychotherapy and the World's Getting Worse, HarperSanFrancisco.

Langs, Robert (1995), Clinical Practice and the Architecture of the Mind, Karnac Books.

May, Rollo (1991), The Cry for Myth, A Condor Book, Souvenir Press.

Omer, Haim (1994), Critical Interventions in Psychotherapy, W.W. Norton & Company.

Parry, Alan & Doan, Robert E. (1994), Story Re-Vision, The Guilford Press.

Roberts, Janine (1994), Tales & Transformations, W.W. Norton & Company.

White, Michael and Epston, David (1990), Narrative Means to Therapeutic Ends, W.W. Norton & Company.