ד"ר דרור גרין

העצמי הכוזב של מסעוד ח'אן ושל הפסיכואנליזה

 

על הביוגרפיה 'העצמי הכוזב, חייו של מסעוד ח'אן', מאת לינדה הופקינס (2006)

False Self, the life of Masud Khan

 

 

"איש לא יוכל להתכחש לכישרונו של מסעוד. אבל אי-אפשר גם להתכחש לטירוף שלו ולאופיו המרושע. כשאתה פוגש מישהו כמוהו, אתה יודע שהנפש איננה פשוטה." המוטו הקצר הזה של אנדרה גרין, שביטא את הקשר המורכב שלו עם ח`אן, מודפס בפתיחה לספר כתמצית מדויקת לתוכנו העשיר והמפותל.

ספרה של לינדה הופקינס מציג באור חדש את השמועות המכוערות על חייו הפרועים של אחד מחשובי הפסיכואנליטיקנים במאה-העשרים, שגאונות, טירוף ואלימות שימשו בהם בערבוביה. זהו ספר מרתק, הנקרא בנשימה עצורה ועושה שימוש מתוחכם בפיסות הרכילות שליוו את ח`אן בימי חייו, אשר פשרן לא פוענח עד תום. ד"ר לינדה הופקינס היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקנית, ותובנותיה האנליטיות מסיטות לעתים את סיפור חייו של ח`אן לפירושים המרחיקים אותו מהתבוננות בלתי-תלויה. אך פירושים חד-צדדיים אלו נעשים בגלוי ובאופן מפורש, ואינם עוצרים את רצף הקריאה ויכולת הפירוש הבלתי-תלוי של הקורא העצמאי.

מאחורי הקלעים של סיפור-חייו היחיד במינו של מסעוד ח`אן אי-אפשר שלא להבחין בסיפור מקביל, פרוע ומרתק לא פחות, של החברה הפסיכואנליטית הבריטית והבינלאומית, שאימצה את ח`אן לחיקה באהבה רבה בצעירותו, והשליכה אותו ממנה בתיעוב לקראת מותו. גם זה סיפור של גילוי-עריות ותככים, החושף את קסמה ואת חולשותיה של החברה הפסיכואנליטית, על ביטוייה השונים.

קשה שלא להעריך את עבודת המחקר העצומה של המחברת, הבאה לידי ביטוי בחמש-מאות עמודי הספר. במשך שלוש-עשרה שנים ראיינה הופקינס את הגיבורים וגיבורי המשנה בסיפור-חייו של מסעוד ח`אן, שחלקם מצוטטים בספר בשמם המלא (וביניהם פטריק קייסמנט, פיטר לומאס, מריון מילנר, סוזי אורבך, אריק ריינר, צ`ארלס רייקרופט, ג`וזף סאנדלר, חנה סגל, אנדרה גרין, ג`.ב. פונטאליס, ג`פרי מייסון, ג`ולי אנדריוס, הנרי קארטיה-בראסון ורבים אחרים), וחלקם בראשי-תיבות בלבד, כמו הארי קארנק, מבעלי הוצאת הספרים קארנק (Karnac), שלא מזמן נרכשה על-ידי הוצאת Other Press, שבא יוצא הספר לאור. מחוץ לכתביו של ח`אן, שיצאו לאור בימי חייו, הצליחה הופקינס להניח את ידיה על התכתבויות שלו עם ידידים קרובים, ועל אוצר-בלום של יומנים (Work Books) שנשמרו אצל הזוג סטולר (Robert & Sybil Stoller), אנליטיקנים אמריקנים ששימשו לו כמודל למשפחה נורמלית. לימודי השפה הערבית של הופקינס, שקדמו להכשרתה כמטפלת, סייעו לה להבין את הרקע האיסלאמי של ח`אן, ולהיפגש עם בני-משפחתו בפקיסטאן.

עלילתו של הספר מציגה את עלייתו ונפילתו של מסעוד ח`אן. תשעת פרקיו בוחנים את ילדותו בהודו הקולוניאלית, את ימיו הראשונים בלונדון, את נסיקתו המהירה, את תרומותיו לפסיכואנליזה, את תחילת נפילתו, את ההצלחות והההשפלות, את הקריסה הכואבת, את הניסיון האחרון לשרוד ואת המוות חסר-הכבוד.

בניסיון הפסיכואנליטי לפרש את אישיותו רבת הסתירות של ח`אן על רקע ילדותו בהודו הפיאודלית, בהתאם לרמזים שח`אן עצמו פיזר בתחכום רב במהלך חייו, התעלמה הופקינס מפירוש גלוי, אמפתי ופשוט יותר, שיכול היה להציג את הצורך הבסיסי של ח`אן ליצור לעצמו, בחוסר הצלחה, `מקום בטוח` בעולם הכאוטי והמאיים שבו נולד ובעולם השונה והזר שבו חי את חייו במערב. בהמשך אציג את הנושאים המרכזיים בספר לאור הפירוש האפשרי הזה, שאינו מוצג בו.

ילדות בהודו הפיאודלית

מסעוד היה הצעיר בין עשרת בניו (מחוץ לחמש הבנות) של בעל-אחוזות ידוע ועשיר מצפון הודו, שלימים הפך למדינה עצמאית בשם פקיסטאן. אביו של מסעוד היה פיאודל רב-עוצמה, מוסלמי שיעי, ששלט באדמותיו ביד קשה והתמחה בגידול סוסים. השם ח`אן לא שימש כשם משפחה, אלא כתואר אצולה המעיד על כוח ועוצמה. ח`אן הצעיר נולד עם אוזן פגומה, שנהוג היה לכנות בשם `אוזן של פיל` או `אוזן כרובית`, אותה נהג להסתיר מתחת לשיערו גם לאחר שעבר ניתוח פלאסטי בגיל מאוחר יותר. אמו, שהיתה זונת-צמרת, היתה אשתו הרביעית של אביו, שנשא אותה לאשה בהיותו בן שבעים ושש. שתי טראומות ליוו את מסעוד בילדותו. כשהיה בן ארבע ראה את אמו יולדת ולד מת, וכשהיה בן שבע היא נטשה אותו לחודש וחצי והפרה את הבטחתה לשוב בקרוב. הוא נטר לה על כך ולא דיבר אתה עד יום מותה.

בילדותו התעלם ממנו אביו, ומסעוד היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לזכות בתשומת-לבו, עד אשר הפך לאהוב עליו ביותר. הוא ליווה אותו בכל עסקיו באחוזה, ולמרות שאביו נמנע מעונשים גופניים, כפי שנהג עם שאר אחיו, הוא זכה לנחת לשונו ואף היה עד למעשיו האכזריים. כך, למשל, כשילדים לעגו למסעוד בבית-הספר על אוזנו הגדולה, שלח אביו את משרתיו לבית-הספר, ושם התעללו מינית בילדים הלועגים. במקרה אחר תלה אביו ברגליו אדם שנאשם באונס, והיכה אותו עד שמוחו ניתז על הארץ. מסעוד העריץ את אביו, ומעולם לא ביקר אותו על אכזריותו.

כשהיה בן שש עשרה התאהב מסעוד בנערה הודית לא מוסלמית, והוריו אילצו אותו להיפרד ממנה. הוא שקע בדיכאון ובאנורקסיה, ומצבו השתפר לאחר טיפול נפשי. הוא היה תלמיד מצטיין, וכשהיה בן שמונה-עשרה סיים את לימודי התואר השני בספרות אנגלית. מותם של אחותו הקטנה ושל אביו ערערו שוב את מצבו הנפשי, והוא חש שאיבד את `המקום הבטוח` בעולמו. הוא טופל על-ידי פסיכואנליטיקן הודי שזכה להכשרה קצרה אצל אנה פרויד, והחליט לנסוע ללונדון כדי להתחיל שם בטיפול פסיכואנליטי ארוך. בניגוד למסורת השאיר אביו של מסעוד את רוב רכושו לצעיר בניו, וכך הפך ח`אן למעשה לראש המשפחה, ובמשך שנים ניהל מלונדון את הרכוש המשפחתי. הערצתו לאביו מנעה ממנו לבקר את מעשיו ואת אורח-חייו, ושנים רבות לאחר מכן, כשתפס מקום של כבוד בעולם הפסיכואנליטי, נטה לתלות את התנהגותו הפרועה ופריצת הגבולות המקצועית של במורשת הפיאודלית הטבועה בדמו, ואשר מעולם לא ניסה להתכחש לה.

הבחירה המקרית בפסיכואנליזה

בשנת 1946, בהיותו בן עשרים-ושתיים, הגיע ח`אן לאוקספורד, במטרה להמשיך שם את לימודיו בספרות אנגלית. לפני הנסיעה הוא כתב לג`והן בולבי (John Bowlby), מזכיר החברה הפסיכואנליטית האנגלית, וביקש להיפגש אתו כדי להתחיל בטיפול. וכך, לפני שהתחיל את לימודיו באוקספורד נסע ללונדון, התיישב במלון סאבוי המפואר, שכר מכונית גדולה עם נהג וכך הגיע לפגישה עם בולבי. בולבי איחר לפגישה, ולאחר מכן התנצל והזמין את ח`אן לארוחת-צהריים. מתוך מבוכה הוא לא הקשיב לח`אן, והפנה אותו לאנליזה דידקטית וללימודי פסיכואנליזה במכון. כך, בשל טעות, ויתר ח`אן על עיסוק בספרות, שכה התאים לו, והחל את הקריירה שלו כפסיכואנליטיקן.

ח`אן אימץ בחוזקה את המשפחה החדשה שלו, משפחת הפסיכואנליזה, אבל יותר מכל רצה ש`המשפחה` תאמץ אותו. זה היה המקום הבטוח שלו, כזר, בארץ נכריה. לינדה הופקינס אימצה את המושג שטבע ויניקוט, `האני הכוזב` (false self), ככותרת לספרה, ובהצטרפותו המקרית לחברה הפסיכואנליטית ראתה את תחילת הכזב. אבל לא קשה לראות את צמאונו של ח`אן הצעיר למשפחה, לחברה ולמקום בטוח, וזה היה התפקיד שהועיד לפסיכואנליזה באותן השנים. הוא החל בטיפול אצל אלה שארפּ (Ella Sarpe), שהיתה גם האנליטיקנית של ידידו החדש, צ`ארלס רייקרופט (Charles Rycroft). לאחר שבעה חודשים מתה שארפּ מהתקף לב, וח`אן בחר בג`והן ריקמן (John Rickman) להמשיך בתפקיד. בשל עושרו והתמקדותו בלימודיו התקדמה הכשרתו במהירות, והוא הודרך על-ידי היריבות מלאני קליין ואנה פרויד. בסוף שנת 1950 הוא התקבל כחבר בחברה הפסיכואנליטית והחל לקבל מטופלים באופן עצמאי. באותו הזמן הוכשר גם כאנליטיקן לילדים והודרך על-ידי ויניקוט ומריון מילנר. בשנת 1951 מת גם ריקמן מהתקף לב, וח`אן החל באנליזה ארוכה אצל דונאלד ויניקוט, שנמשכה חמש-עשרה שנים.

בזמן שח`אן חיפש אצל ויניקוט את דמות האב שחסרה לו, מצא בו ויניקוט את הבן שמעולם לא היה לו. מחוץ לפגישות הטיפוליות הם נהגו להיפגש באופן קבוע בימי ראשון, והתפתחה ביניהם ידידות שהיתה מעורבת גם בעזרה שהגיש ח`אן לוויניקוט בעריכת כתביו. פריצת הגבולות הטיפוליים בין ח`אן לוויניקוט שימשה את ח`אן כדגם לעבודתו הטיפולית, והפכה לסימן ההיכר שלו, שהביא גם את הקץ לקריירה שלו. בשנת 1959 הוא החל להשתתף בעריכת כתב-העת הפסיכואנליטי הבינלאומי (IJPA), מה שסייע להתפתחות הקריירה המקצועית שלו. הוא ערך ספרים רבים של פסיכואנליטיקנים ידועים (וביניהם ספרה של מריון מילנר Hands of the Living God), ונבחר ל`ספרן כבוד` של המכון לפסיכואנליזה ולמנהל העיזבון של פרויד. 

החברה הגבוהה של לונדון

המשפחה האנליטית, ובראשה ויניקוט, סיפקה לח`אן את המחסור בדמות האב, אך לא סיפקה את כל צרכיו המשפחתיים והחברתיים. הוא אמנם שימש כראש המשפחה שנותרה בפקיסטאן, אך זו נותרה רחוקה, ומחוץ לנסיעות נדירות להסדרת העניינים הכספיים כמעט שלא תפסה מקום בחייו. הוא היה זקוק לסביבה חדשה, שיוכל לעמוד במרכזה, לכבוש אותה בקסמיו ולשלוטי בה באמצעות מניפולציות אכזריות. בשנת 1952 הוא נשא לאשה את ג`יין שור, רקדנית בלט צעירה שרקדה ב`יפהפיה הנרדמת` את תפקיד העכבר, כשאת תפקיד הנסיכה באותו הבלט רקדה סווטלאנה בריוסובה הידועה, אשתו השניה של ח`אן. הם התגוררו בדירה קטנה חסרת מטבח, וח`אן אכל מדי יום שניצל עגל במסעדה סמוכה, ובבית זלל כמויות של ריבת חלב. בימי ראשון הם נהגו לשתות תה במקום מפואר עם חבריו האנליטיקנים של ח`אן, ושור זכרה אותם משוחחים בוולגריות על מין ואוננות, וקורעים לגזרים בניתוחים אכזריים את כל מי שלא נוכח שם. חיי-המין שלהם היו גרועים, וחא`ן סיפר לשור כי `משחק מקדים` נוגד את העקרונות שלו. ארבע שנים לאחר מכן, כששור חשפה את הרומן אל ח`אן עם בריוסובה, הוא הפנה אותה לטיפול אצל ויניקוט, והיא אושפזה.

מקור נוסף לסיפוק צרכיו הרגשיים של ח`אן היו חברים טובים, שמילאו את צרכיו האינטלקטואליים והרגשיים, והתחלפו מעת לעת. רייקרופט, שהתגורר זמן מה בדירתו של ח`אן תמורת סכום פעוט שלא כיסה את ההוצאות, תיאר את חוסר-היציבות והחרדה הקשה בה היה ח`אן נתון, את קשיי השינה שלו ואת חוסר-יכולתו להבחין בין חרדה לבין רעב, וגם את הפגיעות שלו ואת הקושי לשלוט בנטיות האגרסיביות (או בנטיה לגניבות קטנות, כמו של עטים נובעים). לא קשה (לי) לזהות בתיאור הזה סימפטומים פוסט-טראומטיים. הוא התיידד עם האנתרופולוג ג`פרי גורר, ונהנה להיפגש עם אורחיו הידועים, ובהם ג`ורג` אורוול, מרגרט מיד ולוסיאן פרויד.

בינואר 1959 נשא ח`אן לאשה את בריוסובה, שרקדה בבלט המלכותי והיתה שניה במעמדה למרגוט פונטיין האגדית. הם שכרו דירה מפוארת באחד האזורים היקרים של לונדון, ושימשו מרכז של חיי החברה בלונדון. הקליניקה של ח`אן שכנה בקצה הדירה, והסלון הגדול שימש כחדר המתנה למטופלים. את הדלת פתח המשרת של ח`אן. הם אירחו שם את ידידיהם הקרובים ג`ולי אנדריוס ובעלה, מייק ניקולס, ריצ`ארד ברטון, פיטר אוטול וגם ידידים מן העולם הפסיכואנליטי. בספר תיאורי-המקרים, `כשהאביב יגיע`, מתאר ח`אן בכנות את את התערובת המוזרה הזו של חייו האישיים והמקצועיים.

הקשר בין ח`אן לבריוסובה היה קרוב, מורכב וקשה, והוא נמשך עד להתדרדרותה של בריוסובה לאלכוהוליזם ועד לשקיעתו הדומה עד להפליא של ח`אן. 

מסעוד ח`אן עם עמיתים בתחילת שנות החמישים. צ`ארלס

ח`אן עומד ומימינו מריון מילנר. שני משמאל הוא צ`ארלס רייקרופט

יחסים עם מטופלים

מקום מרכזי תופס בספר תיאור יחסיו המיוחדים של ח`אן עם מטופליו. הופקינס ראיינה מטופלים רבים, ביניהם פסיכואנליטיקנים ידועים, והציגה גרסאות סותרות לתיאור עבודתו האנליטית של ח`אן. רוב המטופלים זכרו לטובה את הקשר המיוחד שיצר אתם, למרות שפרץ את כל הגבולות המקובלים. הוא נהג להתיידד עם מטופליו, לפגוש אותם מחוץ לקליניקה לארוחות או לבילויים משותפים, ולעתים הפך הקשר הטיפולי לקשר מיני או רומנטי.

פריצות המסגרת של ח`אן החלו כהמשך טבעי לטיפול שלו אצל ויניקוט, שלא היתה בו הפרדה בין יחסי מטפל-מטופל לבין יחסי ידידות או יחסים מקצועיים. ח`אן היה מודע לפריצות המסגרת, שחרגו מן המקובל בחברה הפסיכואליטית שאליה השתייך, אך הוא התייחס אליהן כאל כלי טיפולי רב-עוצמה, שהביא לעתים להישגים בתהליך הטיפולי. עם זאת, הוא לא ידע להפריד בין החשיבה התיאורטית החדשנית שלו, שבאה לידי ביטוי בפרקטיקה הנועזת, לבין הגחמות הפרטיות שלו וניצול המטופלים לצרכיו או כמענה לחולשותיו. מעורבותו הקיצונית של ח`אן בחיי מטופליו עומדת בניגוד לכלל ההינזרות של פרויד (פרויד, 1915: 124, 1919: 131), והיא יכולה לשמש כאילוסטרציה המחזקת את המלצתו של פרויד. ניתן לראות ביחסיו של ח`אן, כפי שמתאר אותם הופקינס, ביטוי לפתולוגיה שלו, אך ניתן לראות בה גם ביטוי לפתולוגיה של הפסיכואנליזה, המסתירה מתחת לכללים הטכניים רגשות אנושיים שאינם ניתנים לשליטה.

יחסיו של חאן עם מטופליו, ומעורבותו בחייהם, אפשרו לו לטפל בהם באמצעות `רגרסיה לתלותיות` (regression to dependence), שיטה שפותחה על-ידי ויניקוט ומייקל באלינט בשנות החמישים. זוהי אנליזה שבה מאבד המטופל את יכולתו להיות אחראי לעצמו, ונזקק להגנה מוחלטת באחרים, ולכן היא מתאימה רק לבעלי אמצעים. זו אנליזה שאינה מבוססת על תקשורת מילולית, אלא על הפשרה של `האני הכוזב` והתנסות ב`אני האמיתי`. ח`אן אפשר למטופליו (ומטופלותיו) לבכות, לצעוק, להתגלגל על הרצפה וגם לשבת בחיקו. מה שמאפשר רגרסיה כזו הוא יצירת `מקום בטוח` עבור המטופל, אך מה שיצר במטופלים את תחושת הביטחון, הוביל בו-זמנית את הרגרסיה של ח`אן עצמו לפריצת הגבולות שלו עם כל מטופליו.

למרות שמטופליו של ח`אן מעולם לא התלוננו עליו, לא ניתן היה להסתיר את פריצות המסגרת שלו ואת יחסיו עם מטופליו, ובמיוחד כאשר ניהל איתן יחסים רומנטיים בגלוי. יסמין, מטופלת שהיתה בת-זוגו, סיפרה להופקינס: "מסעוד התיידד עם מטופליו כדי שאנשים ירגישו שהאנליזה היא חלק מחייהם ולא משהו נפרד ומבודד. שהם יכולים לחבר בין האנליזה לבין חלקים חיצוניים בחייהם." בעולם הפסיכואנליטי של אותם הימים לא ניתן להסתיר את מה שהתנהל לאור היום. אבל עמיתיו של ח`אן נמנעו מלהתערב במה שסתר את כללי האתיקה, וח`אן המשיך לשמש בתפקידים מכובדים בחברה הפסיכואנליטית. רק כאשר מצבו הגופני והנפשי התערער לחלוטין, על ערש דווי, בעקבות פרסומו השערורייתי של הספר `כשהאביב יגיע`, בו חשף ח`אן בכתב את יחסיו עם מטופליו, הוא גורש בבושת-פנים מן החברה הפסיכואנליטית, משום שהעז לחשוף את `הכביסה המלוכלכת` שלו גם בפני העולם החיצוני. התנהלות זו חושפת גם את `האני הכוזב` של החברה הפסיכואנליטית האנגלית, ואולי גם את הדבשת של הפסיכואנליזה עצמה, המתמקדת בתהליכים התוך-נפשיים ומתעלמת מן העיוותים שעקרונות היסוד שלה יוצרים ביחסי מטפל-מטופל.

סופר הצללים של ויניקוט

ח`אן שלט באנגלית ובספרות אנגלית באופן מושלם, והיה ידוע כעורך מצוין. הוא היה ידוע גם כעורך כתביו של ויניקוט, כפי שהוא מזכיר בספרו `כשהאביב יגיע`. לינדה הופקינס מאירה את הקשר בין ח`אן לויניקוט באור חדש, המעניק משמעות שונה לתפקידו כעורך כתביו של ויניקוט. היא מתארת כיצד התקשה ויניקוט לנסח את רעיונותיו, מה שמסביר את הקושי לקרוא את מאמריו הראשונים, המבולבלים ומנוסחים באופן מגושם. כפי שהעיד בפניה צ`ארלס רייקרופט, ח`אן עצמו כתב חלק גדול ממאמריו של ויניקוט, שתוכנם גובש בשיחות שנהגו לערוך בימי ראשון. בכתבי-היד של ויניקוט ניתן לראות את התיקונים והשינויים שכתב ח`אן, אשר שכתב וכתב מחדש קטעים שלמים.

ספרו האחרון של ויניקוט, `משחק ומציאות` (1971), היה פרי עבודתם המשותפת, ובזמן מסוים הם אפילו תכננו לפרסם אותו בשם שניהם. אבל תרומתו של ח`אן לכתביו של ויניקוט חרגה מעבודת העריכה והכתיבה. הוא עצמו דאג להפיץ את הכתבים ולתרגם אותם לשפות אחרות, והיה האחראי היחיד להצלחתו של ויניקוט בצרפת ופעל להפצת ספריו בארצות-הברית.

שותפותו בכתיבת ספריו של ויניקוט והוצאתם לאור גזלה את כל כוחותיו האינטלקטואליים של ח`אן, ורק לאחר מותו של ויניקוט התפנה להוציא לאור את ספריו שלו. כמו מותו של אביו, גם מותו של ויניקוט הסתיים בצוואה מפתיעה, שבה לא הוזכר כצפוי כאחראי לביצוע הצוואה הספרותית. קלייר ויניקוט, שהתחרתה בח`אן על אהבתו של בעלה, טרחה להשמיט מן הצוואה את שמו של ח`אן, וכך הפכה למוציאה לפועל של המפעל הספרותי, שלח`אן היה בו חלק מרכזי.

כתביו של ח`אן

במקביל להצלחתו של ח`אן כפסיכואנליטיקן, הוא פרסם מאמרים רבים, שיצאו לאור בשלושה ספרים: The Privacy of the Self (1971); Alienation in Perversions (1979); Hidden Selves (1983). לקראת מותו יצא-לאור גם ספרו `כשהאביב יגיע` (When Spring Comes, 1988), ובו תיאורי-מקרים שעוררו שערוריה. ח`אן תרם תרומה משמעותית לכתיבתם של תיאורי-מקרים (ר` גרין, 2007) באיכות הספרותית שהעניק לתיאורי-המקרים שכתב, וביחסו לפרטים הקטנים המאפיינים את המטופלים, כגון לבושם, התנהגותם, המחוות ושפת-הגוף שלהם.

בתיאורי-המקרים שלו חשף ח`אן את אופן הטיפול השערורייתי שלו, חסר-הגבולות, ואת היחסים המיוחדים שקיים עם מטופליו. פרובוקציה באמצעות הערה אנטישמית, בה עשה שימוש עם מטופל יהודי, עוררה את זעמם של עמיתיו, שבחוסר-כנות אופייני נמנעו מלהתערב בעבודתו לפני-כן, והספר שימש עילה להשפלתו של ח`אן ולסילוקו מן החברה הפסיכואנליטית בבושת-פנים, זמן קצר לפני מותו.

שלושת ספריו הראשונים של ח`אן זכו להתייחסות אוהדת ולהערכה רבה, גם בשל יכולת הכתיבה המרשימה שלו וגם בזכות חשיבתו המבריקה, למרות שלא יצר תורה טיפולית חדשה. ספרו האחרון, החשוב מכולם, `כשהאביב יגיע`, לא זכה להערכה הראויה לו. הספר הזה הוא "אחת משכיות החמדה של תיאורי-המקרים" (גרין, 2007), הראוי לשמש כמודל לתלמידי פסיכותרפיה ופסיכואנליזה. הופקינס מתארת בהרחבה את אופיו השערורייתי של הספר, ובעיקר את הפרובוקציה האנטישמית המופיעה באחד מתיאורי-המקרים (פרובוקציה שהובילה לתהליך טיפולי מוצלח) ואת התגובות הנזעמות של עמיתיו של ח`אן. הופקינס מתעלמת מן הכתיבה המיוחדת במינה של תיאורי-המקרים, ואת תרומתה להתפתחות הטכניקה של כתיבת תיאורי-מקרים ולהשפעתה על הפרקטיקה הטיפולית. מה שמאפיין את תיאורי-המקרים של ח`אן, בדומה לאלו של פרויד, הוא השימוש בטכניקות ספרותיות ככלי תיאורטי ומחקרי, שיש לו השפעה גם על העבודה הטיפולית. החידוש של ח`אן מתמקד בהתייחסות ממוקדת למאפיינים החיצוניים של המטופל: לבושו, שפת-הגוף והמחוות שלו, צורת התנהגותו והסביבה בה הוא חי. התיאור המיוחד הזה הופך את מטופליו של ח`אן לגיבורים ספרותיים הנחווים על-ידי הקוראים כ`אמיתיים`, ומאפשרים התבוננות עמוקה יותר גם בתהליכים הנפשיים המתרחשים בהם. לצורת ההסתכלות הזו יש חשיבות רבה גם בעבודה הטיפולית עצמה, והיא מאפשרת למטפל לראות תמונה רחבה בהרבה של המטופל מזו המוכרת בספרות המקצועית. הישג זה של ח`אן נובע דווקא מפריצות המסגרת שלו ומיחסיו המיוחדים עם מטופליו.

שקיעתו של `הנסיך` הכוזב

הופקינס מתארת את דמותו המורכבת והשערורייתית של ח`אן במבט מרוחק מעט, שיש בו מן האובייקטיביות של המטפל המקצועי. היא מתעכבת ומדגישה את המאפיינים הפתולוגיים של התנהגותו, שהלכו וגברו בשנותיו האחרונות. היא מתארת את האלכוהוליזם וגם את הכזבים שפיזר סביבו, כמו התואר `נסיך` שהוסיף לנייר המכתבים שלו. כתיבתה של הופקינס חסרה אמפתיה, שהיתה יכולה להאיר באור שונה את התנהגותו של ח`אן, אבל האובייקטיביות שלה מאפשרת לקורא להסיק זאת בעצמו.

מאחורי דמותו התיאטרלית של ח`אן ניתן להבחין גם בדמות שאינה כוזבת, המסבירה באופן שונה את התנהגותו ואת מהלך חייו. החוויות הטראומטיות של ילדותו הותירו בח`אן מצוקות וחרדות, שגרמו לו לעזוב את משפחתו ומולדתו, ולחיות כזר בתרבות האנגלית המסוגרת והנוקשה. הוא כמה לקשר ולאהבה, והתקשה להתגבר על החרדה וליצור יחסים אותנטיים. כתחליף, ניצל את יכולתו האינטלקטואלית וכישוריו היצירתיים והחברתיים, כדי ליצור מעין תחליף למשפחה שלמעשה מעולם לא היתה לו. הסביבה הטבעית שלו היתה מורכבת מפסיכואנליטיקנים ומטופלים, ועושרו משך אליו גם אמנים ידועים. בסביבה זו היוו מטופליו את הקשר הקבוע והבטוח ביותר. הוא לא הפסיק לטפל ולהדריך גם בשעות הקשות ביותר, וגם כשמחלתו הקשתה מאוד על חייו. אין פלא שמצא במטופליו גם חברים וגם בנות-זוג. חוסר ההפרדה בין המסגרת הטיפולית לבין המסגרת החברתית הביאו את ח`אן גם לבקר את המסורת הפסיכואנליטית ולפרוץ את גבולותיה, ולמרות הביקורת הקשה שספג אי-אפשר להתעלם מן הרעננות המחשבתית שלו ומן התרומה שלו לחשיבה טיפולית חדשה, שהיתה קרובה יותר לגישות ההומניסטיות והאקזיסטנציאליות, למרות שמעולם לא ויתר על הנחות היסוד הפסיכואנליטיות.

גם האנטישמיות של ח`אן ויחסו המתנשא לקבוצות שונות, וביניהם ה`בריטים`, נבעה מחרדה ומתחושת הזרות שלו. זו היתה אנטישמיות שטחית שלא היתה מבוססת על היכרות או על תפיסת-עולם, אלא חלק מן ההתנשאות שלו ומן הצורך להיות `נסיך`, במטרה לגבש תחושה של ערך-עצמי. ההתנשאות והזרות של ח`אן התגברו לקראת מותו, וככל שננטש על-ידי ידידיו וחבריו למקצוע גברה התנכרותו ובאה לידי ביטוי בהתנהגות אקסצנטרית קיצונית. המקום היחיד בו המשיך להרגיש בטוח היה הקשר הקבוע שלו עם מטופליו, שנמשך עד ליום מותו.

הביוגרפיה החדשה של ח`אן מתארת עלילת חיים מרתקת של מצוקה מפוארת, ומציגה דמות מיוחדת במינה, שגרמה נזקים לעצמה ולסובבים אותה והותירה אחריה תרומה חשובה להתפתחות של הפסיכואנליזה ושל הפסיכותרפיה.


ביבליוגרפיה

 

גרין, ד. (2007) `פסיכותרפיה ממבט אחר`. צפת: `ספרים, הוצאה לאור`.

פרויד, ז. (1915) `הערות על אהבת-העברה`. מתוך `הטיפול הפסיכואנליטי`, תל-אביב: הוצאת עם עובד, 2002.

פרויד, ז. (1919) `דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית`. מתוך `הטיפול הפסיכואנליטי`, תל-אביב: הוצאת `עם עובד`, 2002.

Hopkins, L. (2006) False Self, The Life of Masud Khan. New York: Other Press.

Khan, M. R. (1974) The Privacy of the Self. London: Hogarth Press.

Khan, M. R. (1979) Alienation in Perversions. London: Hogarth Press.

Khan, M. R. (1983) Hidden Selves. London: Hogarth Press.

Khan, M. R. (1988) When Spring Comes, Awakenings in Clinical Psychoanalysis. London: Chatto & Windus.

Milner, M. (1988) The Hands of the Living God. London: Virago Press.