הלם-קרב: פציעה או מחלה
 
מתוך הספר (בכתובים) 'אימון רגשי לנפגעי טראומה'
 
 
רבים, כמוני, נפגעו במלחמה גם בגופם, והוכרו על-ידי אגף-השיקום כנכי צה"ל. מי שנפצע במלחמה או בקרב נשלח מיד לטיפול, והרופאים עושים ככל האפשר כדי להחזירו לאיתנו. גם פגיעות שאינן ניתנות לתיקון, כמו פגיעות בראיה או בשמיעה, או כריתת איברים, זוכות בדרך-כלל לטיפול ארוך-טווח של הגופים המשקמים, בנוסף לסיוע בתחום הכלכלי והתעסוקתי.
 
קל מאוד לזהות פגיעה גופנית, לאבחן אותה ולטפל בה באמצעים הרפואיים המקובלים. נכי צה"ל שנפגעו בגופם זוכים להכרה וליחס של כבוד בחברה הישראלית. קשה הרבה יותר לזהות פגיעה רגשית, או 'נפשית', כפי שהיא מכונה בטעות. המושג נפש הוא מושג ערטילאי, מופשט, שאין לו הגדרה חד-משמעית המאפשרת אבחון או טיפול. הלם-קרב ופוסט-טראומה מוגדרים כפגיעה נפשית, ובכך נמנעת האפשרות של הגדרה מדויקת ואוביקטיבית של הפגיעה. מצב זה מאפשר למערכת המטפלת לפרש את הפגיעה כראות עיניה, ולמנוע מנפגעי הטראומה להוכיח את סבלם ולזכות בטיפול ראוי.
 
זיהוי הפגיעה הפוסט-טראומטית
 
פוסט-טראומה (PTSD) היא תגובה רגשית טבעית לאירוע חורג ומזעזע המעורר חרדה.
 
לא במקרה מתקשים הלומי-קרב ונפגעי טראומה אחרים, וכן המטפלים בנפגעי הטראומה, לזהות את הפגיעה, שסימניה מופיעים לעתים רק שנים רבות לאחר האירוע. זיהוי הפגיעה קשה במיוחד, משום שכל נפגע טראומה מגיב באופן שונה ובעוצמה שונה. זו הסיבה לכך שהלומי-קרב רבים ובני משפחותיהם אינם מזהים את התפרצות התופעות הפוסט-טראומטיות, ובדרך-כלל מייחסים אותן לסיבות שונות ומשונות.
 
גם מי שמטפל בנפגעי הטראומה מתקשה לעתים לזהות את מקור הקושי. נהוג להסתמך על ספר האבחונים של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי, DSM-IV. על-פי הגדרה זו נפגעי פוסט-טראומה הם אלו שמופיעים אצלם חלק מרשימה של מאפיינים שונים:
 
א.      מי שהתנסה באירוע טראומטי שבו היו מעורבים שני המרכיבים הבאים:
  1. הנפגע התנסה באירוע שהיה בו איום ממשי על חייו או על גופו, או שהיה בו סיכון לאחרים.
  2. הנפגע הגיב בפחד רב, בחוסר-אונים או באימה.         
ב.       האירוע הטראומטי נחווה מחדש בהתמדה באחת הדרכים הבאות:
  1. היזכרות מטרידה באירוע, הכוללת תמונות או מחשבות.
  2. חלומות מדאיגים על האירוע.
  3. חוויה חוזרת של האירוע (הזיות, פלאשבקים).
  4. מצוקה פסיכולוגית בתגובה לרמזים המזכירים את האירוע.
  5. תגובה גופנית לחשיפה לרמזים המזכירים את האירוע.
ג.        הימנעות ממה שמזכיר את הטראומה ומפעילויות נורמליות (לפחות שלוש מתוך הרשימה):
  1. ניסיונות להימנע ממחשבות, רגשות או שיחות הנקשרים בטראומה.
  2. ניסיונות להימנע מפעילויות, מקומות ואנשים המעוררים זכרונות של הטראומה.
  3. חוסר יכולת להיזכר בפרטים חשובים של הטראומה.
  4. ירידה ניכרת בהתעניינות או בהשתתפות בפעילויות חשובות.
  5. תחושה של ניתוק והתנכרות לאחרים.
  6. טווח מוגבל של רגשות (למשל חוסר יכולת להרגיש אהבה).
  7. תחושה של עתיד מצומצם (ללא כוונה לפתח קריירה, נישואין, ללדת ילדים וכו').
ד.       סימפטומים קבועים של עוררות מוגברת, כפי שמתואר לפחות בשניים מהסעיפים:
  1. קושי להירדם או לישון.
  2. עצבנות, רוגז והתפרצויות זעם.
  3. קושי להתרכז.
  4. עירנות מוגברת.
  5. תגובות בהלה מוגזמות.
ה.      הסימפטומים של ב', ג' וד' נמשכים יותר מחודש אחד.
ו.        ההפרעה גורמת למצוקה קלינית משמעותית או לליקויים בתפקוד החברתי, התעסוקתי או תחומי פעילות חשובים אחרים.
 
לא קשה להבחין בכך שאין כאן הגדרה מדויקת של הפגיעה הפוסט-טראומטית, אלא אוסף של סימפטומים, שכל אחד מהם בנפרד מופיע בזמנים שונים בחייו של כל אדם, ורק צירוף של חלק מהם מעיד לכאורה על קיומה של פוסט-טראומה.
 
מניסיוני האישי וממפגשי עם הלומי-קרב רבים אני יכול להוסיף לרשימה זו מאפיינים מהותיים אחדים, שבחלקם הם תוצאה של מאפיינים אחרים:
 
  1. חרדה. זו אולי החוויה הראשונה המשותפת לכל נפגעי הטראומה. זה אינו פחד, אלא תגובה גופנית משתקת המתבטאת בלחץ בחזה, בקשיי-נשימה ובשיתוק. לעתים אלו סימפטומים המזכירים התקף-לב. החרדה מופיעה ללא כל סיבה בזמנים שונים, ובעיקר כשנדרש שינוי (יציאה מהבית, נקיטת עמדה, עשיה מסוימת וכו').
  2. הצפה. זו תחושה של בהירות וריכוז פנימי עם מודעות לתחושות, והכרה בחוסר-היכולת להיענות לכל דרישה מבחוץ (פניות של אחרים, דברים 'שצריך' לעשות, טיפול באחרים ואפילו היכולת לקלוט חוויות חיצוניות כגון רעש או מראה).
  3. פגיעה קוגניטיבית. ללא קשר להישגים אינטלקטואליים או לאינטליגנציה מופיעה אצל נפגעי טראומה רבים פגיעה בזיכרון, המיידי או ארוך-הטווח, ואצל אחרים מופיעה תופעה של דיסלקציה.
  4. תאונות. לעתים, אצל נפגעי טראומה שאינם מודעים למצבם, מופיעה החמרה המתבטאת באוסף של תאונות: תאונות-עבודה, תאונות נהיגה או תאונות קטנות בבית.
  5. משברים. אוסף הקשיים אתם מתמודדים נפגעי הטראומה מוביל בהכרח למשברים חוזרים ונשנים, הפוגעים ביכולת לקיים חיים נורמליים. המשברים מתבטאים בפירוק התא המשפחתי, בפיטורין מהעבודה, בניתוק קשרי חברות וכו'.
  6. פגיעה-עצמית. אצל רבים מנפגעי הטראומה קיימת תחושה של אשמה הנובעת מתגובתם בזמן האירוע הטראומטי. הלומי-הקרב מאשימים את עצמם על שנותרו בחיים בזמן שחבריהם נהרגו, כפי שנפגעות אונס מאשימות את עצמן על שלא הצליחו להתנגד לאונס. תחושה זו מובילה גם לתבנית קבועה של פגיעה-עצמית נוספת, הגורמת לביטול הישגים בתחומי העבודה או הקריירה, בתחום המשפחתי או בתחום היצירתי. נפגעי טראומה רבים אינם יודעים להבטיח את עתידם, ונותרים בגיל מבוגר ללא פנסיה מובטחת, ללא עבודה קבועה וללא חיי משפחה תקינים.
 
הגדרה חדשה של הפגיעה הפוסט-טראומטית
 
ההגדרות העמומות של הפגיעה הפוסט-טראומטית נובעות מאופיו העמום של מה שמכונה 'טיפול נפשי', המתיימר 'לטפל' בסימפטומים 'נפשיים' שאין להם הגדרה מדויקת. במחקר שערכתי מצאתי שיש יותר מארבע-מאות גישות שונות לטיפול נפשי, המבוססות על הנחות שונות הסותרות זו את זו, וגיליתי שאין כל דרך לזהות טיפול מוצלח או כושל, משום שלא ניתן לתאר 'טיפול' כזה במונחים שאינם סובייקטיביים.
 
העמימות של הגדרת הפוסט-טראומה נובעת גם מכך שהנחת היסוד של הפסיכיאטריה ושל גישות רבות לטיפול נפשי (המתבססות על אבחוני ה-DSM-IV) מתייחסת אל בריאות הנפש כאל ציר שהנורמליות היא קוטבו האחד והפתולוגיה היא הקוטב השני שלו. לפיכך, ככל שהפגיעה ה'נפשית' קשה יותר היא קרובה יותר לקוטב הפתולוגי.
 
אבל הפגיעה הפוסט-טראומטית איננה פתולוגית, כלומר אינה מחלה הניתנת לריפוי, למרות שהיא פגיעה קשה ביותר. הפגיעה הפוסט-טראומטית דומה לכריתת איבר בגוף, הפוגעת קשה בתפקודו ואינה ניתנת לתיקון, אך מאפשרת הסתגלות חדשה וחיים תקינים. הפסיכיאטריה מטפלת בפוסט-טראומה באמצעות תרופות המרגיעות את הסימפטומים אך גם פוגעות בתפקוד התקין. הגישות השונות לטיפול נפשי, המתייחסות אל הפוסט-טראומה כאל פתולוגיה, אינן מצליחות לתקן את מה שלא ניתן לתיקון, ובמקרים מסוימים, כאשר הן מנסות לשקם את הזיכרון הטראומטי, הן עשויות גם להחריף את הקושי. הגישות הקוגניטיביות-התנהגותיות הן היעילות ביותר לסובלים מפוסט-טראומה, דווקא משום שאינן עוסקות בהגדרות 'נפשיות'.
 
גישת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, אותה אתאר בפרקים הבאים, מבוססת על מודל שונה של הנפש ושל בריאות הנפש. במקום ההגדרות העמומות של 'נורמליות' ושל 'פתולוגיה', אני מציע ציר שקוטבו האחד הוא החרדה והקוטב השני שלו הוא 'המקום הבטוח'. החרדה היא התגובה הטבעית שלנו לסכנות שצופנת לנו המציאות, ובעיקר המוות המצפה לכל אחד מאתנו בשלב כלשהו בחיינו. 'המקום הבטוח' הוא המסגרת שאנו יוצרים כדי להגן על עצמנו מפני סכנה (משפחה, בית, דת, מדינה, תרבות וכו'). ככל ש'המקום הבטוח' שלנו מתערער גדלה בהתאמה גם רמת החרדה. כל הפגיעות המתוארות כ'נפשיות' הן, למעשה, ביטוי לערעור של 'המקום הבטוח' ועליה ברמת החרדה.
 
טראומה קשה, כמו הלם-קרב או אונס, היא ביטוי של מצב חרדה קיצוני והיעדר כמעט מוחלט של 'מקום בטוח'.
 
גם החרדה וגם 'המקום הבטוח' אינם מצבים טבעיים, הנובעים מן המערכת האורגנית שלנו, אלא יכולות נרכשות המאפשרות לנו להתמודד עם המציאות הסובבת אותנו. לפיכך לא ניתן 'לרפא' את החרדה ולצפות שבאופן טבעי ישוקם גם 'המקום הבטוח'. פגיעה טראומטית מבטאת הרס של יכולות ליצירת 'מקום בטוח', אותן רכשנו בעמל רב במהלך חיינו. במקום 'לרפא' את הטראומה יש לשקם את המערכת הרגשית, כדי שתאפשר לנו ליצור מחדש את 'המקום הבטוח'. זו מטרתו של 'האימון הרגשי'.
 
 
הטראומה של ההכרה בטראומה
 
הפגיעה הטראומטית מחמירה בכל מפגש עם טראומה נוספת. לרוע המזל, גם ההכרה של נפגעי הטראומה בהיותם נפגעי טראומה היא תהליך טראומטי, שעשוי להחמיר את הפגיעה או למנוע את הטיפול המתאים. בניגוד לרעיון הפסיכואנליטי, שמודעות עשויה להקל או להעלים את הסימפטום, המודעות לטראומה אינה מביאה איתה הקלה. להפך. על קורבנות הטראומה להשקיע מאמצים רבים וקשים כדי שיוכלו להכיר בכך שנפגעו.
 
הסיבה לכך פשוטה. ההכרה העצמית בפגיעה הטראומטית מערערת את הביוגרפיה האישית ומחייבת הבנה חדשה של ההיסטוריה הפרטית. ההכרה בטראומה מחייבת את נפגעי הטראומה להבין באור שונה את הבחירות שעשו בחייהם, את הערכים המנחים אותם, את דרכם המקצועית ואת היחסים המשפחתיים והזוגיים שיצרו במשך השנים. אין פלא, לפיכך, שבשלב התגברות הסימפטומים וההכרה בטראומה רבים מהנפגעים עוזבים את מקום עבודתם, מתגרשים ומתקשים לשמור על מערכות הקשרים החברתיים שלהם.
 
הייתי מודע לטראומה שחוויתי במלחמת יום-הכיפורים, אך עברו יותר משלושים שנה עד שיכולתי להכיר בסימפטומים הפוסט-טראומטיים שלי, למרות שהייתי מומחה בתחום זה ועבדתי עם הלומי-קרב יותר משבע שנים. אבל הניסיון המקצועי שלי לא הקל עלי, וההכרה בפוסט-טראומה היתה קשה וכואבת. נאלצתי להכיר בסימפטומים שלי בעקבות הערה של אחד מעמיתי למקצוע, ששיקף את התנהגותי. הרגשתי כאילו מישהו חבט בי באלה כבדה. אני זוכר איך הדגמתי לתלמידי, שהיו רופאי-משפחה, סימולציה של שיחה עם הלום-קרב. הם היו נרגשים מן ההצגה האותנטית והמשכנעת שלי, ואני נוכחתי בכך שבלי-משים חשפתי משהו אישי, שהסתרתי מעצמי במשך זמן רב. רק כחצי שנה לאחר מכן העזתי לספר על כך לבת-זוגי.
 
נפגעי טראומה אחרי חווים את ההתוודעות לסימפטומים הפוסט-טראומטיים שלהם באופן קשה יותר. חלקם הופכים אלימים ותוקפניים, ועליהם להתמוד גם עם פיטורין וגירושין. אחרים, הממשיכים לשרת במילואים ביחידות קרביות או בסיירות לוחמות, מסרבים להכיר בסימפטומים שלהם. בנות-זוגם מספרות לי על התקפי-חרדה, על לילות ללא שינה ועל קשיים רגשיים הפוגמים בזוגיות שלהם.
 
 
הטראומה של ההתמודדות עם הסביבה הקרובה
 
מי שמחליט לשתף בגילוי היותו פוסט-טראומטי את משפחתו הקרובה או את בן/בת-זוגו, נאלץ להתמודד עם טראומה נוספת. התגובות לחשיפה כזו עשויות להיות רבות ושונות, אך בדרך-כלל הן אינן כוללות הבנה ותמיכה. פוסט-טראומה הנובעת מהלם-קרב, אלימות או אונס נחשבת על-ידי הציבור כמחלת-נפש, ורבים נרתעים מן הסטיגמה הגלומה בה.
 
כשסיפרתי לאפרת, בת-זוגי, שאני סובל מפוסט-טראומה, היא נבהלה. היא חשבה שזה עשוי לפגוע במשפחתנו, שלא אוכל להמשיך לעבוד ולהתפרנס, ושלא אהיה אבא טוב לילדי. בשלב הזה, כמו נפגעי טראומה רבים אחרים, הרגישות שלי היתה גבוהה, והתגובה שלה הגבירה והעצימה את הסימפטומים שלי. לא יכולתי להמשיך ולהסתיר את חולשותי. הייתי פורץ בבכי בזמנים שונים ללא כל סיבה, התגובות שלי היו אלימות ולעתים קרובות בעטתי בחפצים או ניפצתי כלי זכוכית על הרצפה.
 
כשסיפרתי על כך לאבי הוא התייחס אלי כאל מתחזה לנכה צה"ל המנסה להשיג במרמה זכויות יתר. נפגעתי מאוד והרגשתי נבגד, ובמשך תקופה ארוכה לא יכולתי לשוב ולדבר איתו. גם עכשיו מכאיב לי לקבל את העובדה שעד היום הוא מתכחש למצבי ולדרך בה אני מתמודד עם הטראומה.
 
תגובות מסוג זה הן כה כואבות וטראומטיות, שרבים מנפגעי הטראומה מתנתקים מבני משפחתם ומן הסביבה הקרובה, ונמנעים מלשוב ולשתף אחרים בסבל המשתק את חייהם.
 
בשלב זה, כשכל עולמי חרב עלי, החלטתי לחזק את עצמי באמצעות גישת 'האימון הרגשי' שפיתחתי באותם ימים, והכשרתי באמצעותה רופאי-משפחה רבים. למזלי, אפרת שיתפה איתי פעולה, ושנינו החלטנו לקבל את הטראומה כעובדה קיימת ולנסות להבין כיצד היא משפיעה על חיינו. זה היה יעיל מאוד, משום שזיהוי הסימפטומים הטראומטיים אפשר לנו להבין גם התנהגויות מוזרות קודמות שלי, שלא היה להן הסבר הגיוני.
 
ללא התמיכה של אשתי לא הייתי מצליח להתמודד עם ההכרה בטראומה ובצורך להתמודד איתה. תמיכה כזו חיונית במיוחד בשלב הראשון של ההתמודדות עם פוסט-טראומה, אך לרוע המזל היא גם נדירה מאוד.
 
 
הטראומה של ההתמודדות עם המערכת המטפלת 
 
מדינת ישראל היתה יכולה להפוך למרכז בינלאומי למחקר ולטיפול בהלם-קרב ובפוסט-טראומה. מלחמות וטרור הם חלק מן השיגרה הישראלית, ומאות אלפי ישראלים נחשפו לאירועים טראומטיים במהלך חייהם. באופן פרדוקסלי, המושגים 'הלם-קרב' ו'פוסט-טראומה' נדחו על-ידי מערכת הביטחון וגם על-ידי הציבור הישראלי במשך שנים רבות. שלטונות הצבא השתדלו ככל יכולתם להסתיר את קיומם של הלומי-הקרב, מתוך חשש שהתופעה עשויה להשפיע לרעה על רוח-הקרב של שאר החיילים. הציבור הישראלי, שאינו סובלני כלפי יוצאי-דופן או כלפי אוכלוסיות חלשות, מתייג את הלומי-הקרב ונפגעי הטראומה כבוגדים, מפונקים או חולי-נפש. למרות שבעשור האחרון עלתה המודעות לעצם קיומם של הלומי-קרב ונפגעי טראומה, רוב נפגעי הטראומה, חיילים או אזרחים, עדיין אינם זוכים לטיפול, ולא נערכים מחקרים מקיפים במטרה לפתח גישות חדשות לטיפול בטראומה.
 
כל זה נכון גם לגבי מקומות אחרים, בהם הטראומה נגרמת על-ידי מלחמות, טרור, אסונות-טבע או אלימות. קשה להבחין בפוסט-טראומה, משום שלא ניתן לראות אותה בעין כפי שניתן להבחין בסוגים אחרים של פציעה, ובני-אדם מעדיפים להתעלם מתופעות מאיימות ככל שהם יכולים. נפגעי טראומה, הזקוקים יותר מכל להכרה ולתמיכה, נפגעים מאוד מתגובה זו.
 
חיילים שנחשפו לאירוע טראומטי במלחמה, או אזרחים שנכחו באירואי טרור, נזקקים לעזרת המערכת המטפלת בזמן האירוע או זמן קצר לאחר האירוע. לרוע המזל, הסימפטומים הפוסט-טראומטיים מופיעים זמן רב לאחר האירוע: שבועות, חודשים ואפילו שנים רבות לאחר מכן. המערכת המטפלת אינה תומכת במי שנכח באירוע טראומטי ולא פנה לעזרה בכוחות עצמו, וברוב המקרים אין לה אמצעים לתמוך גם במי שביקש עזרה כזו. קשה לצפות את התוצאות המאוחרות של הטראומה, וכל נפגע טראומה חווה את הקושי באופן מיוחד ושונה. יותר מתמיכת המערכת המטפלת חשובה תמיכת המשפחה והחברים הקרובים, היכולים להכיר בטראומה ולהציע תמיכה רגשית נמשכת.
 
נפגעי טראומה פונים אל המערכת המטפלת זמן רב, לעתים שנים רבות, לאחר האירוע הטראומטי. הם עושים זאת לאחר שהתמודדו לבדם עם הסימפטומים ההולכים ומתעצמים, בעקבות התהליך הטראומטי של מודעות לטראומה וההתמודדות עם התגובות של בני-המשפחה הקרובים. המפגש עם המערכת המטפלת קשה וטראומטי, משום שהוא מחייב את נפגעי הטראומה להיפגש עם פקידים חסרי כישורים טיפוליים, הדורשים הוכחות לעצם הפגיעה.
 
בשלב זה נפגעי הטראומה רגישים מאוד ומוצפים בחרדה, וכל מפגש כזה מגביר את הכאב ואת חוסר האמון שלהם במערכת. כעת עליהם להופיע בפני מומחים ובפני ועדות רפואיות, ולשכור עורכי-דין שייצגו אותם. התהליך המתיש הזה עשוי להימשך חודשים ושנים, ורבים מנפגעי הטראומה מעדיפים לוותר עליו או להפסיק אותו לפני שיהיו לו תוצאות של ממש.
 
גם מי שהוכר על-ידי המערכת המטפלת כנפגע טראומה, ואשר זכאי לטיפול ולתמיכה, נאלץ להמשיך ולהיות תלוי באדמיניסטרציה של פקידים, שתמשיך להתיש אותו כל עוד יזדקק לה. כך, למרות מטרותיה המוצהרות, משמשת המערכת המטפלת כגורם המגביר את הטראומה.
 
 
הלם-קרב כמחלה חברתית
 
החשש מפני סימפטומים רגשיים או 'נפשיים' רווח מאז ומתמיד בחברה האנושית. סימפטומים כאלו, המייצגים מאפיינים בלתי-נראים של טבע האדם, נתפסו תמיד כדמונים המסכנים את המבנה החברתי.
 
באופן פרדוקסלי, כמעט תמיד הסימפטומים ה'נפשיים', כמו ברוב המקרים של פוסט-טראומה, מופיעים בנפרד בזמן זה או אחר אצל רוב בני-האדם. לעתים קרובות סימפטומים רגשיים הם גם סימן למחלה חברתית. זה נכון במיוחד לגבי טראומה. נפגעי טראומה שהיו מעורבים בפעילות צבאית או באונס אינם אשמים בכאב שלהם. הם הקורבנות של פעילות חברתית בה הם הוכרחו לקחת חלק. מערכות חברתיות אינן אוהבות לחשוף את חולשותיהן, ומקובל להאשים את הקורבנות כאחראים למחלה החברתית.
 
היחס כלפי נפגעי הטראומה יכול לשמש כמדד למחלה החברתית. יחס שלילי אל נפגעי הטראומה מבטא רמה גבוהה של מחלה חברתית, בשעה שחברה חזקה ובטוחה מגלה יחס סובלני יותר כלפי חולשות מסוג זה. חברה פוסט-טראומטית, כמו החברה הישראלית החשופה לאירועים טראומטיים מזה שישים שנה, מפתחת את אותם הסימפטומים של נפגעי הטראומה עצמם: חרדה, התנהגות אלימה, שנאת-זרים ונטיה לגזענות.
 
פירוש הדבר שנפגעי טראומה, במקומות בהם הטראומה שכיחה ונפוצה, יזכו לפחות עזרה ותמיכה הנדרשים לשיקומם. ככל שהדבר מעציב, באזורים פגועי טראומה יעשו פחות מאמצים ללמוד את מקורות הטראומה ואת דרכי ההתמודדות אתה, ולא יפותחו גישות לשיקום נפגעי הטראומה.
 
 
סיכום
 
פוסט-טראומה אינה מחלה אלא פגיעה הדומה לכריתת איבר בגוף. זוהי כריתה של תחושת הביטחון, שבלעדיה לא ניתן להסתגל למציאות, ושיתוק של המיומנות הרגשית המאפשרת לנו ליצור תחושה של 'מקום בטוח'. ההתמודדות עם הטראומה אינה דורשת ריפוי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), אלא שיקום של היכולת הרגשית ליצור 'מקום בטוח', באמצעות לימוד ואימון. תהליך זה של שיקום המיומנות הרגשית הפגועה הוא האימון הרגשי, שלו מוקדש הספר הזה.