שוב הסתיימה סדנה. אני מאוד אוהב לעבוד במשך שבעה ימים רצופים עם זוג שרוצה להפוך את הזוגיות לטובה יותר, והסדנה הזו תמיד מפגישה אותי עם אנשים מיוחדים שמעשירים את חיי, ומלמדים אותי משהו גם על הזוגיות שלי.
בעבר זה היה קשה במיוחד. לאחר כל סדנה הייתי קורס לשבוע-שבועיים, כאילו כל כוחותי נשאבו ממני, ושוכב במיטה עד אשר הייתי מתאושש, כמו לאחר מחלה קשה.
הקושי לא נבע מהסדנה עצמה, או מן המפגש עם הזוגות שאיתם עבדתי, וגם לא מן הפער בין חיי היומיום השוטפים בכפר השלו והרגוע שלנו לבין המאמץ המרוכז, מבוקר ועד לילה במשך שבוע שלם. הקושי נבע מכך שהעבודה המרוכזת הזו, השונה כל-כך מחיי היומיום שלי, מתקיימת בתוך ביתי.
פעם, כשאנשים היו יוצאים מדי יום לעבודה, וחוזרים הביתה בארבע או בחמש אחר-הצהרים, היתה קיימת הפרדה בין העבודה לבין הבית והמשפחה. המושג 'לקחת את העבודה הביתה' היה מושג שלילי, המתייחס לאבות שלא ידעו להפריד בין שני תחומי החיים.
מחוץ לשנה אחת, בה שימשתי כמנכ"ל של 'הוצאת המוסיקה הישראלית', מעולם לא עבדתי במקום עבודה כלשהו. תמיד עבדתי בבית. גם כשהיה לי סטודיו לגרפיקה וגם כשהיתה לי קליניקה לטיפול נפשי, וכמובן כשכתבתי ספרים. לעתים יצאתי מן הבית כדי ללמד או להרצות, ואפילו כדי לכתוב בבתי-קפה, אך הבית היה תמיד במרכז חיי ('המקום הבטוח' שלי).
לכן, באופן טבעי גם בכפר הבולגרי אני עובד בבית, וגם סדנאות האימון הרגשי מתקיימות כאן. ובכל זאת יש הבדל גדול בין עבודה בבית, בכתיבה או בקליניקה, לבין הסדנה הזוגית.
עבודה ושיתוף
בסדנה הזוגית הבית שלנו אינו רק מקום העבודה שלי. הבית, וחיי המשפחה שלנו, הם חומר הגלם לעבודה עם הזוגות המתארחים אצלנו, בדירת האירוח שליד ביתנו.
במשך שבוע הופך הבית, שהוא המקום הבטוח שלי (ושל אפרת וילדינו), למעבדה שמשמשת גם אנשים זרים. כדי לתרגל את האימון הרגשי, ובמיוחד את המיומנויות הרגשיות של האמפתיה והשיתוף, אנחנו משתפים את הזוגות המתארחים אצלנו בחיינו.
אנחנו יוצאים יחד מדי בוקר להליכה,
אנחנו מטיילים בכפר ופוגשים את השכנים,
אנחנו אוכלים יחד ומכינים יחד את הארוחות,
אנחנו מטיילים ליד הנהר,
ואנחנו יוצרים יחד בסטודיו של אפרת.
הסדנה היא חלק מחיינו, והמשתתפים שותפים לכל מה שקורה לנו ולילדינו במהלך השבוע, ולאופן שבו אנחנו חיים את האימון הרגשי הלכה למעשה. בדרך הזו יכולים משתתפי הסדנה להתוודע גם למגבלות ולפגמים שלנו, ולהכרה שהאימון הרגשי אינו נוסחת קסמים מושלמת אלא דרך הדורשת גמישות ותיקון מדי יום.
גם המפגשים הלימודיים וההתנסותיים מבוססים על שיתוף. משתתפי הסדנה משתפים אותנו בחייהם, ואנחנו מצטרפים אליהם באמצעות סימולציות ומשחקים, כדי לבדוק איך ניתן להתאים את האימון הרגשי לצרכים ולתנאים המיוחדים שלהם.
הבחירה לשתף את הזוגות הבאים לסדנה בחיינו לא היתה קלה ומובנת מאליה, משום שהיא משפיעה על חיי המשפחה שלנו ומערערת, לכאורה, את המקום הבטוח שלנו. זו הסיבה שבתחילת הדרך העבודה גזלה את כל כוחותי ונדרשו ממנו שבוע או שבועיים של התאוששות לאחר כל סדנה.
מה שאפשר לי, ולנו, להתגבר על הקושי היה הצטרפותה של אפרת להנחיית הסדנה. כעת שנינו עושים זאת יחד, ושיתוף הפעולה שלנו, בזוגיות וגם בעבודה, ממחיש את האופן שהאימון הרגשי מאפשר לנו להתמודד עם מצבים משתנים, עם לחצים וקשיים, ולהתאים את עצמנו למציאות בכל רגע מחדש. גם ילדינו מסייעים לנו בכך, ומתאימים את סדר היום שלהם לסדנה ולאירוח.
שיתוף הפעולה המשפחתי, ושילוב האורחים בחיי המשפחה, מאפשרים לנו ללמוד בכל פעם מחדש להתאים את הגבולות שלנו לצרכים המשתנים, וגם לרעיון של אוטונומיה שיתופית, עליו כתבתי כאן לא מעט.
הגבול שבין אוטונומיה לשיתוף
לכאורה, אין אצלנו הפרדה בין חיי הבית והמשפחה לבין העבודה, והמקום הבטוח שלנו נפרץ שוב ושוב כשאנחנו משתפים בחיינו אנשים זרים.
אבל למעשה, בזכות השיתוף אנחנו לומדים להגדיר טוב יותר את גבולותינו, לשמור טוב יותר על האוטונומיה שלנו כמשפחה, ועל האוטונומיה והפרטיות של כל אחד מאתנו.
האוטונומיה השיתופית שלנו היא האיזון בין השיתוף המשפחתי לבין הצרכים האישיים של כל אחד מאתנו. הסדנאות שאנחנו עורכים בביתנו מאפשרות לנו לשוב ולהתאים את גבולותינו למציאות המשתנה, ולהיות גמישים יותר.
למעשה, כל מפגש עם אנשים אחרים מחייב אותנו להגדיר מחדש את הגבול שבין אוטונומיה לשיתוף. הילדים הגדלים לומדים לשתף זה את זה בחייהם, ובו בזמן להגדיר את גבולות הפרטיות שלהם. אנחנו גרים בכפר נידח בבולגריה, ובזכות הריחוק אנחנו מארחים לא מעט בני-משפחה וחברים, ובכל פעם עלינו להגדיר מחדש את השיתוף של האורחים בחיינו, ולשמור על גבולות הפרטיות שלנו.
גם בזוגיות שלנו יש מקום מרכזי לגמישות המאפשרת לנו להתאים את השיתוף שלנו בבית, בגידול הילדים ובעבודה לצרכים האישיים ולגבולות הפרטיים של כל אחד מאתנו. האימון הרגשי מאפשר לנו להמשיך וללמוד מן הטעויות והכשלים, ולפתח עוד ועוד את הגמישות המחברת אותנו זה לזה, ואל המציאות.
|
הצעה מעשית: בכל פעם שאתם מארחים מישהו בביתכם, נסו להגדיר לעצמכם, בכתב, לפני המפגש, את הגבולות בין המרחב הפרטי שלכם לבין השיתוף של האורחים, וקראו זאת שוב לאחר המפגש. אם תשתפו את האורחים בכך הגמישות שלכם תגדל, ואיתה גם תחושת המקום הבטוח. |
שבוע טוב,
דרור
