27. תאגידי הטראומה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרף לרשימת המנויים


​​אימון רגשי - הרהור שבועי
 
 
ד"ר דרור גרין
 
גיליון 27, מאי 2014

האימון הרגשי מבוסס על תפיסה חדשה של טבע האדם, שאינה מפרידה בין גוף לנפש, ומגדירה רגשות כתגובות גופניות לגירויים מן המציאות. המניע העיקרי להתנהגות האנושית הוא ההימנעות מחרדה והחיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח. 

בספר 'אימון רגשי' הצגתי דרך מעשית ליישום האימון הרגשי בחיי היום-יום. בהרהור השבועי אשתף אתכם בהתבוננות בתהליך הרגשי בתחומים שונים בחיינו. אתם מוזמנים להגיב על הדברים בפורום באתר אימון רגשי.  

כשהייתי בן תשע-עשרה נשלחתי אל מותי, כמו חיילים רבים אחרים שלחמו בסיני במלחמת אוקטובר 1973. ראיתי אלפי גופות שרופות ומנופחות, של חיילים מצריים וישראליים, וברגע של הפוגה, כששוחחתי עם חברי לקורס המפקדים הראשון של התותחנים, אהוד מתניה, ירד מטוס מיג מצרי והרג אותו מקרוב בצרור כדורי מקלע 0.5. הייתי בטוח שלא אשוב משם חי, וכששבתי משם לא ידעתי שאני הלום-קרב. גם כשלפני ארבע-עשרה שנים הקמתי את הפורום הראשון באינטרנט להלומי-קרב, והתמחיתי בטיפול בהלומי-קרב, לא ידעתי שאני עצמי הלום-קרב. רק לאחר גיל חמישים הוכרתי על-ידי אגף-השיקום כהלום-קרב. 

המפגש עם הגופים ה'משקמים' וה'מטפלים' היה לא פחות טראומטי מן המלחמה עצמה. כאיש מקצוע גיליתי שהטיפול הנפשי אינו 'מטפל' בהלומי-הקרב ואינו 'מרפא' את הטראומה, ולמרות שגישות טיפוליות שונות מתיימרות להציע דרכים מעשיות, לעתים חדשניות, ל'טיפול' בטראומה, עדיין לא פגשתי הלום-קרב שהטראומה שלו נעלמה. 

אבל הגדרת הטראומה כ'מחלה' הניתנת ל'טיפול', והמודעות להיקף העצום של נפגעי הלם-הקרב, ממלחמת-העולם הראשונה ועד היום, יצרו 'תעשיית טראומה' הממומנת על-ידי תקציבי עתק שהובילו להקמתם של תאגידי טראומה, שאינם שונים משאר התאגידים בתרבות התחרותית-קפיטליסטית, וכל סיכוי 'לרפא' את הטראומה מסכן את עצם קיומם. בארצות-הברית, למשל, מוכרים יותר ממאתיים-אלף הלומי-קרב, שלטיפולם מקצה המדינה חמישה מיליארדי דולרים בשנה, באמצעות תאגידים שונים. 

כדי להתמודד עם הטראומה הפרטית שלי בחנתי את שיטות ה'טיפול' הקיימות, ובדקתי את הגדרת הטראומה ואת הדרכים להתמודד איתה. כך פיתתי את גישת 'האימון הרגשי', שאינה 'טיפול' אלא דרך-חיים פשוטה שאפשרה לי לשקם את חיי, ולהתמודד עם הטראומה בהצלחה. 

ההגדרה הכוזבת של הטראומה 

לא במקרה הומצא המושג 'הלם-קרב' בתקופת מלחמת-העולם הראשונה. תמיד היו מלחמות, ותמיד היו נפגעי טראומה, ולמרות זאת המושג 'הלם-קרב', כמחלה, לא היה קיים. בתחילת המאה-העשרים התפשטה תורת הפסיכואנליזה של פרויד וממנה צמחו כארבע-מאות גישות שונות ל'טיפול בנפש' שהפכו לתאגידי פסיכותרפיה המשפיעים כמעט על כל תחום בחיינו (בחינוך, בתעסוקה, בבתי-המשפט, ברפואה ובחיי הפרט והמשפחה). מיליוני חיילים השתתפו במלחמות-העולם הראשונה והשניה, במלחמת ויאטנם, במלחמת המפרץ ובמלחמות רבות אחרות, ותקציבי העתק לטיפול בנפגעי המלחמות מפרנסות את התאגידים ה'טיפוליים'. כך, בקלות יתרה, סיפקו המלחמות למטפלים הנפשיים 'מחלה' חדשה שאפשר להתפרנס ממנה. 

המושג PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית, Post-Traumatic Stress disorder) אינו מבטא הגדרה מדעית, אלא מאוסף של סימפטומים שהוגדרו על-ידי 'ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי' (DSM), המגדיר את 'מחלות-הנפש', שהוא מקור כוחה התאגידי של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. להגדרת התנהגויות אנושיות כ'מחלות-נפש' יש מניעים תרבותיים וכלכליים, כפי שהיטיב מישל פוקו לתאר בספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה', וכמו שתיאר הפסיכיאטר הידוע תומאס סאס בספרו 'המיתוס של מחלת-הנפש'. כך, למשל, עד לשנת 1973 התייחס ספר האבחנות הזה להומוסקסואליות כאל הפרעה נפשית, ואפשר את הפגיעה בזכויותיהם של הומוסוקסואלים שהתבטאה בחוקים שאסרו על הומוסקסואליות בארצות רבות. וכך, למשל, קובעת המהדורה האחרונה שאפשר לאבחן ילד כבעל הפרעת קשב על-פי שתי עדויות ממערכת החינוך (גם עם בבית אין לו הפרעה כזו) מה שמשרת את האינטרסים של חברות התרופות. 

אבל הלם-קרב אינו מחלת-נפש, ובעצם אינו מחלה כלל וכלל. הלם-קרב, כמו כל טראומה אחרת (כתוצאה מאלימות, אונס, תאונה וכו') הוא פגיעה קשה בתחושת המקום הבטוח, שבלעדיה קשה לנו לתפקד במציאות. 

התחושה היחסית של מקום בטוח נוצרת אצל בני-אדם בתהליך ארוך הנמשך במשך כל שנות הילדות, כתוצאה מהתנסות ותרגול המיומנויות הרגשיות המיועדות ליצור בנו תחושה של מקום בטוח. זה תהליך הנוצר במקום מוגן ובטוח אותו מספקים הורים לילדיהם. מי שהוריו לא סיפקו לו בילדותו תנאים בטוחים לפיתוח המיומנויות הרגשיות שלו יהיה חשוף יותר לפגיעה במצבים טראומטיים. 

התוצאה המיידית של קטיעת תחושת הביטחון הבסיסית היא אובדן אמון במערכות הסובבות את נפגעי הטראומה. הלומי-הקרב חשים שנבגדו על-ידי המערכת ששלחה אותם למלחמה, ולאחר מכן על-ידי המערכת המופקדת על שיקומם. באותו אופן מאבדים נפגעי ונפגעות אונס את אמונם גם באנשים הקרובים אליהם. 

הלם-קרב, כמו כל טראומה אחרת, אינו 'מחלה' אלא פגיעה קשה הדומה לקטיעת יד או רגל. כשם שאי-אפשר להצמיח רגל שנקטעה אי-אפשר גם להחזיר את תחושת הביטחון שנקטעה. אבל אפשר לשוב ולשקם את תחושת הביטחון בסביבה תומכת, המאפשרת לטפח מחדש את המיומנויות הרגשיות שנפגעו. 

איבוד תחושת המקום הבטוח מחזק את האינסטינקט הבסיסי (הילחם-או-ברח) הגורם לנפגעי הטראומה להגיב באלימות או בשיתוק לגירויים חיצוניים היוצרים בהם תחושה של איום. תגובה כזו מקשה עוד יותר על ה'טיפול' בהם. 

לרוע המזל, העיסוק בטראומה מחזק את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים ומחמיר את מצבם של נפגעי הטראומה, בניגוד לאמונה הפסיכואנליטית שהבנת מקור הטראומה מסלקת את הסימפטומים. אני התנסיתי בכך כשכתבתי, בגיל ארבעים, את הספר 'בחזרה לצוות 4', רומן המספר את סיפור הצוות שלי במלחמה, מתוך אמונה ('טיפולית') שכך אתגבר על הטראומה, וכתוצאה מכך הוחמר מצבי עד שכמעט שותקתי לגמרי. 

תאגידי הטראומה, המתבססים על הגדרת הטראומה כ'מחלה', פוגעים באפשרות הפשוטה והיעילה לסייע לנפגעי הטראומה באמצעות יצירת רשת תמיכה משפחתית וקהילתית שתסייע להם לשוב ולהשתלב בחברה. 

למרבה ההפתעה, דווקא בישראל הגדיר החוק את הלם-הקרב כפגיעה והוציא את הלם-הקרב מרשימת מחלות-הנפש, בזכות זהבה גלאון שחוקקה את החוק בשנת 2000. אבל אגף-השיקום והפסיכיאטרים בוועדות הרפואיות מתעלמים מן החוק וממשיכים להתייחס אל הלומי-הקרב כחולי-נפש, ובכך מגבירים את מצוקתם. 

הטראומה והתפרקות הקהילה

סיבה מרכזית להצלחת התיאוריה של פרויד ולהמצאת 'הלם-הקרב' כמחלה הוא התחזקותה של המדינה הלאומית והפיכתה למדינה-תאגידית. התרבות התחרותית-קפיטליסטית שבמרכזה מושג 'האינדיבידואל' ריסקה את רשת הביטחון המשפחתית והקהילתית, וכפתה על הפרט ליצור לעצמו תחושה של מקום בטוח בכוחות עצמו. 

בעבר, כשנפגעי הטראומה חזרו מן המלחמה, הם נקלטו על-ידי בני-משפחותיהם והקהילות בהן חיו, שאפשרו להם לקבל את התמיכה הסביבתית הדרושה לשיקום תחושת הביטחון שנפגעה. היו לכך, כמובן, גם מגבלות, אך לא היה צורך ב'מחלה' כדי לתמוך בנפגעי הטראומה. 

הפרטת המשפחה והקהילה חיסלה את הרשת החברתית החיונית לשיקומם של נפגעי הטראומה, והעבירה את האחריות לשיקום אל הממסד, שהיה חסר כלים מתאימים לכך. המצאת ה'פוסט-טראומה' כמחלה נועדה להפריט את הטיפול בהלומי-הקרב, אך למעשה העצימה את הפגיעה בהם ואת בידודם החברתי. 

התקדים של תעשיית השואה

דוגמה עצובה לניצול הטראומה על-ידי תאגידים אפשר למצוא ביחס אל ניצולי השואה. כל ניצולי השואה סובלים מפוסט-טראומה, וזו תגובה טבעית ומובנת לסבל הנורא שהתנסו בו. לא קשה להבין מדוע איבדו ניצולי השואה את תחושת המקום הבטוח שלהם ואת אמונם בבני-אדם. 

ניצולי השואה לא נזקקו ל'טיפול נפשי' או לרחמים. הם, שאיבדו את ילדיהם והוריהם, בני-זוגם וקרוביהם, היו זקוקים לתמיכה ולאהבה. ההתייחסות המבזה אליהם כ'צאן לטבח', כ'גלותיים' ואף כבוגדים החמירה את מצבם, כפי שאפשר לקרוא בדו"ח מרכז המחקר של הכנסת. תמיכה חברתית וכלכלית היתה יכולה לאפשר להם ליצור משפחות חדשות, להשתקם ולהתערות בחברה החדשה. אבל בזכות 'הסכם השילומים' השתלטה המדינה על כספי הפיצויים המגיעים לניצולי השואה והשתמשה בהם לצרכיה, כשהיא מפקירה את ניצולי השואה לחיי עוני וסבל. 

בזכות כספי השילומים, ושליטת המדינה בכספים שנועדו לניצולי השואה, מתקיימים עשרות ארגונים המטפלים בתיווך בין צרכיהם של ניצולי השואה לבין מי שמחזיק בכספם. עצם קיומם של ארגונים אלו, שלעתים מסייעים במשהו, מחזק את תחושת הבגידה וחוסר-האמון של ניצולי השואה, ואת הפגיעה בהם. 

תעשיית הלם-הקרב

מאות-אלפי הלומי-הקרב מוכרים בעולם, אך מיליונים אינם מוכרים, משום שהטראומה מונעת מהם אפילו את היכולת לבקש עזרה. כל הלום-קרב המתקשה לנהל את חייו ולהשתלב בעבודה ובמערכות חברתיות, יוצר מעגל נרחב יותר של פגיעה, בהשפעתו על בני-משפחתו וילדיו, ובכך נוצרת פגיעה קשה במארגים חברתיים וכלכליים המשפיעים על חיי כולנו. במחקרים נמצא שרמת האלימות אצל נפגעי הטראומה גבוהה בעשרות אחוזים מן האלימות הכללית באוכלוסיה. 

הגדרת הטראומה כ'מחלה' פוגעת בתהליך שיקומם של נפגעי הטראומה וביכולתם לשוב ולהשתלב במעגלים חברתיים וכלכליים, ובד-בבד היא מחזקת את כוחם של התאגידים המתפרנסים מן ה'טיפול' לכאורה בטראומה. 

תאגידים ממשלתיים

מאות או אלפי פקידים, ואיתם פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, מתפרנסים מ'שיקומם' של הלומי-הקרב, אך למעשה אינם מיטיבים את מצבם. אגף-השיקום בישראל מכשיל במכוון את ההכרה בהלומי-הקרב, ומונע מאלו שהוכרו כהלומי-קרב לממש את זכויותיהם החוקיות. במקום לתמוך בהלומי-הקרב מגביר אגף-השיקום את בידודם באיום להפחית את אחוזי הנכות שלכם אם יעבדו או יתחתנו. במקום תמיכה חברתית הם נאלצים לקבל 'טיפול נפשי' לא יעיל או טיפול פסיכיאטרי תרופתי הפוגע בתפקודם. 

מצב דומה קיים בארצות-הברית ובעלות-בריתה, המשקיעים מדי שנה מיליארדי דולרים ב'טיפול' בהלומי-הקרב. 

תאגידים התנדבותיים 

כאשר המדינה אינה ממלאת את תפקידה, מחליפים אותה עמותות ותאגידי מתנדבים, ההופכים בעצמם לצורך המזין את עצמו. כך נוצר ארגון נט"ל, שמתוך רצון טוב ותרומה כספית של 'נדיבים', הפך לתאגיד כוחני בעל תקציבי של מיליוני שקלים, המציע גם הוא 'טיפול נפשי' להלומי-קרב ונפגעי טראומה, ונשלט בידי 'מטפלים' בעלי אידיאולוגיה הרואה בנפגעי הטראומה 'חולים' הזקוקים ל'טיפול' מסוים ולא לתמיכה חברתית שתוכל להוציא אותם מן המעגל הטראומטי. 

גם בארצות-הברית קיימים ארגונים דומים, בעלי אוריינטציות 'טיפוליות' שונות, הזוכים לתקציבי ענק מן המדינה ומתורמים. 

תאגידי הטיפול הנפשי

המושג 'טיפול נפשי', שהומצא לפני כמאה שנים, אינו מבוסס על מחקר מדעי אלא על אמונות מיסטיות שאין להן כל אחיזה במציאות. לכן קיימות היום יותר מארבע-מאות גישות 'טיפוליות' שונות ואף סותרות זו את זו (אפשר לקרוא על כך בספרי, 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש'). 

אבל למרות שאין לטיפול הנפשי בסיס מוצק, מקצועות הטיפול הנפשי מייצגים תאגיד ענק המשפיע על כל תחומי חיינו, כפי שתיארה זאת אווה אילוז בספרה 'גאולת הנפש המודרנית'. הטיפול הנפשי מבוסס על הקצנת המושג 'אינדיבידואליות' שהפך למרכז התרבות הקפיטליסטית-תחרותית, על חשבון רשתות התמיכה החברתיות שקדמו לו. 

נפגעי-הטראומה מופנים על-ידי כל התאגידים העוסקים ב'שיקומם' אל תאגידי הטיפול הנפשי, מבלי שידעו אפילו שקיימות אפשרויות אחרות. הטיפול הנפשי (המכונה בטעות 'טיפול פסיכולוגי') יוצר תלות מזיקה, בשל הצורך של הלומי-הקרב בהקשבה ובתמיכה, אך אינו משפר את מצבם. 

תאגידי הטיפול האלטרנטיבי 

הפופולריות שצובר העיסוק בטראומה (לעומת הזנחת נפגעי הטראומה) מעודד מטפלים אלטרנטיביים ומטפלים במיסטיקה להכריז על שיטות פלא חדשות המרפאות טראומה. לעתים קרובות פונים אלי מטפלים שפיתחו תרופות-פלא כאלו, ואני עצוב לגלות שאין להם כל ידע בטראומה, ושהם מסתמכים על המוסכמה הכללית שהטראומה היא 'מחלה' הדורשת 'טיפול' ו'ריפוי'. 

תאגידי התרופות

תאגידי התרופות הם מן התאגידים העשירים והאלימים ביותר בעולם, והשפעתם על חיינו גדולה ביותר. הגדרת הטראומה כמחלה מאפשרת להם להרוויח מיליונים מתרופות שכמו כל סם אחר מטשטשות את הכאב ואת הקושי, ובמקביל גורמות להתמכרות ולתופעות לוואי. רק במקרים קיצוניים התרופות עשויות לסייע לזמן קצר, אך הן אינן 'מרפאות' ואינן משפרות את מצבם של נפגעי הטראומה. 

תאגידי התקשורת

כאשר הדיבור על הטראומה הופך לנושא פופולרי, גם תאגידי התקשורת עושים בה שימוש. בשנים האחרונות מרבים לכתוב על הלומי-קרב, נפגעות אונס וגם על 'טראומה לאומית', ותוכניות רציניות מוקדשות לטיפול או להזנחה של נפגעי הטראומה. בדרך זו מופצת ההנחה המוטעית שטראומה היא מחלה, והיחס הציבורי אל נפגעי הטראומה מחמיר עוד יותר את מצבם. 

הטראומה כתהליך טבעי

טראומה אינה מחלה. להפך. היא תהליך טבעי שבדרך-כלל מאפשר לנו להתמודד עם המציאות. האינסטינקט הבסיסי (הילחם-או-ברח) שמר עלינו מפני אירועים טראומטיים בתקופות בהן נאלצנו להתמודד עם חיות-פרא, כאשר שיתק את רוב משאבי גופנו ואפשר לנו להגיב באלימות על מה שסיכן את חיינו. 

אבל האינסטינקט הבסיסי יעיל רק למשך זמן קצר ביותר, וכאשר הוא נמשך לאורך זמן הוא משתק אותנו או הופך אותנו לאלימים ומסוכנים. 

כולנו חווים בחיינו טראומות רבות, וכאשר אנחנו חיים בסביבה תומכת אנחנו יכולים להתמודד איתן ולהמשיך בחיינו. במצבים קיצוניים, כאשר אנחנו חווים סיכון קיומי, ללא סביבה תומכת, אנחנו מפתחים סימפטומים פוסט-טראומטיים העלולים לשבש את חיינו. 

ככל שהחברה שבה אנחנו חיים אינדיבידואלית, הישגית ותחרותית יותר, לחוצה ולא תומכת, חווית הטראומה עלולה להפוך לתופעה פוסט-טראומטית קשה יותר. 

הטראומה, לפיכך, אינה 'מחלה' אינדיבידואלית אלא תופעה חברתית המעידה על היעדרם של אמפתיה ושל מעגלי תמיכה קהילתיים. 

לרוע המזל, בחברות הנמצאות באיום קיומי לאורך זמן נפגמת היכולת האמפתית והלכידות החברתית, ומתפתחות תופעות אלימות כמו שנאת זרים וגזענות, ובמקביל גם הדרת החלשים ופגועי הטראומה בחברה עצמה. 

הסיכוי לשינוי

יש פער עצום בין מצבם העגום של הלומי-הקרב ונפגעי הטראומה לבין פריחתם של תאגידי הטראומה ההולכים ומתעשרים. האם אפשר להתמודד עם השפעתם הכוחנית של תאגידים אלו? 

מניסיוני, האימון הרגשי הוא הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם פוסט-טראומה, אבל כשפניתי לארגונים כמו אגף-השיקום או נט"ל איש לא טרח אפילו לבדוק במה מדובר. אין כל סיכוי שמי שמתפרנס מן הטראומה יוותר על הגדרתה כ'מחלה'. 

עם זאת, ככל שנפגעי הטראומה עצמם יכירו בכך שאינם חולים תקטן השפעתם של תאגידי הטראומה. 

מניסיוני, כל פעילות גופנית, תרגילי הרפיה או פעילות יצירתית, יעילה יותר מטיפול נפשי או תרופתי בנפגעי טראומה. 

תאגידי הטראומה יעלמו אם כל אחד מאתנו יפעל לחיזוק המחויבות המשפחתית והקהילתית, וליצירת מעגלי תמיכה חברתיים שיסייעו לנפגעי הטראומה. 

הצעה מעשית: כל אחד מכם נתקל מדי יום בנפגעי טראומה. תוכלו לזהות אותם על-פי סימנים של חרדה, חוסר-אמון או תוקפנות. הם אינם זקוקים לרחמים. אם תצליחו להקשיב להם באמפתיה, ללא שיפוט, להזמין אותם להשתתף בפעילות כלשהי, באופן קבוע, ולהתיידד איתם, תסייעו להם לפרוץ את מעגל הבדידות והאימה שבו הם חיים. 

 שבוע טוב,

דרור

Bookmark and Share

את הספרים שכתבתי וערכתי אפשר לרכוש במהדורה דיגיטלית, באתר 'מנדלי': 

גם את שני ספרי האחרונים אפשר לקרוא במהדורה דיגיטלית. הספר 'אימון רגשי' מציע דרך מעשית ויעילה להתמודד עם טראומה, וגם לשפר את כל מערכות היחסים בחיינו. ספרי החדש 'תיאורי-המקרים של פרויד', מתאר את אחורי-הקלעים של הפסיכואנליזה, ואת דמותו של פרויד כאדם חם ואמפתי, החורג מן הדימוי הנוקשה של הפסיכואנליזה. 

        

בחודש מאי מחיר הטיסה 70 יורו

אתם מוזמנים לבלות אתנו שבעה ימים בסדנה מיוחדת, אצלנו בכפר. 

סדנה זוגית בכפר בולגרי

http://www.emotional-training.com/Zugiyuth_he.html

"דרור הוא אחד מאנשי המקצוע הייחודיים שפגשתי. אין אף אחד שדומה לו בנוף המקצועי שלנו. הוא חושב בצורה מיוחדת ופוריה. אני משוכנע שהסדנה שהוא מציע תהיה חוויה מגרה ומעשירה, שתתן למשתתפים נקודת מבט חדשה" (פרופ` חיים עומר, אוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספרים `שיקום הסמכות ההורית`, `השטן שבינינו`. `פחדים של ילדים` ועוד). 
 
 
"סדנת האימון הרגשי עם דרור ואפרת גרין היתה מתנה יפה שהענקנו לעצמנו אחרי 30 שנים של זוגיות. דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה" (ברכה ועידו, מאי 2013). 
 
"חזרתי עם ארגז כלים ותחושת יכולת - מרגישה שקיבלתי 'חדר כושר לאימון רגשי'. משפרת את ניהול הזמן , מזהה את המקום הבטוח וקשובה יותר לקול הרגשי. אני ממליצה בחום לכולם. זו חוויה אחרת ומעצימה" (שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אמנויות). 
 
"שבוע של התרגשות והנאה, בצד חוויות חדשות של פעם בחיים (ואולי נחזור לפעם שניה)" (סמדר אברהמי). 
 
"מה שהדהים אותי, זו הפשטות והדרך שנראית הגיונית ומעשית להשיג איכות חיים טובה יותר בכל רמה" (אורי כרמל, חיפה). 
 
"באמצעות שיטת האימון הרגשי, והניואנסים האישיים היחודיים של זוג נפלא זה, התאפשר לנו לחוש ב'מקום בטוח'. התאפשרה תנועה מעגלית בין עולמנו לעולמם לעולמנו. זכינו להיחשף לפן האישי, הזוגי והמשפחתי של דרור ואפרת, בכנות בלתי-רגילה, בדרך היוצרת הדהוד אינדיבידואלי, בינאישי, קבוצתי, ואולי אף קוסמי" (מיכל שמש, פסיכולוגית). 
 
"השהות שלי במהלך כל השבוע, במקום נעים ובטוח, בכפר קטן בבולגריה, לא רחוק מנהר ויער, היתה חוויה נפלאה אשר ניתקה אותי מעומס חיי היומיום שלי ועטפה אותי באהבה, בנדיבות וברוגע" (מלכה). 
 
"דרור ואפרת הם מנטורים רגישים וחמים. הם אירחו אותנו בלב רחב ושיתפו אותנו בחייהם המיוחדים בכפר הבולגרי. אני ממליצה על ההיכרות עם דרור ואפרת, שהינם אנשים מיוחדים במינם, מעוררי השראה ואהבה" (אסתר גילת, יוצרת ופסיכולוגית קלינית). 
 
"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת(דנה ואביה). 
 
"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012). 

Bookmark and Share