לפני כשלוש שנים ביקר בביתנו חבר בולגרי מאחד הכפרים השכנים, והביא אתו חבר, צייר איקונות, שלא דיבר אנגלית. התעניינו זה בזה באמצעות תרגום סימולטני, ולפני שנפרדנו הצייר רץ למכוניתו, הביא משם את הציור הזה הממוסגר במסגרת זהב, ונתן לי אותו במתנה. הוא לא הסביר מדוע, ולא אמר דבר, ומאז שוב לא נפגשנו.
אינני בטוח שאני מבין את פשר הציור, ואינני יודע אם הוא 'טוב' או 'בינוני', אבל המחווה הספונטנית של הצייר הזר (Rossen Arsov) נגעה לליבי, ואני מאוד אוהב את הציור הזה, התלוי מאז בחדר-העבודה שלי.
מדי פעם אני מתבונן בציור וחושב על משמעות מעשה הציור. אני יודע שהצייר הוא בחור עני, המתפרנס מעבודות מזדמנות כדי שיוכל להמשיך לצייר. כשאני מתבונן בציור אני נזכר בציירים הקדמונים שציירו על קירות המערות, כמו אלו שהטביעו את כפות ידיהם על קיר המערה בספרד, לפני כארבעים אלף שנים,
או ציור הביזון על קיר המערה באלטמירה שבספרד.
ציירי המערות ביטאו יכולת אנושית מיוחדת, שהתפתחה עם מהפיכת השפה, ואפשרה לבני-האדם לספר סיפורים, ולתאר גם את מה שלא קיים במציאות, באמצעות הדמיון. הם לא ציירו כדי להנציח את שמם בדפי ההיסטוריה, או כדי למכור את יצירותיהם בשוק האמנות המקומי. באותם ימים של המהפכה הלשונית התפתחה היכולת האנושית ליצור באמצעות הדמיון, יכולת שהעניקה משמעות חדשה לחייהם של בני-האדם, ואפשרה להם להתמודד עם החרדות הרבות במציאות שבה חיו.
גם רוסן ארסוב, בשעה שהעניק לי במתנה את הציור שבו השקיע שעות עבודה רבות, לא עשה זאת כדי להתפרסם או כדי להתעשר. הוא רצה לחלוק אתי במשהו שהעניק משמעות לחייו, אולי משום שחש ששיתפתי אותו במשהו מחיי, למרות שלא היתה לנו שפה משותפת.
פשר האמנות
מדוע צייר האדם הקדמון על קירות המערה? הרי לא היה זה ניסיון ליצור שפה כתובה (כתב היתדות השומרי התפתח שלושים וששה אלף שנים מאוחר יותר), ולא היה לציור כל תפקיד שימושי, פולחני או אסתטי. להיסטוריונים ולחוקרי אמנות יש תיאוריות שונות בנושא זה, אך נדמה לי שהתשובה הרבה יותר פשוטה.
במאה אלף השנים האחרונות לא חל שינוי מהותי במבנה המוח האנושי או בגנטיקה האנושית, ואם נתבונן בילדינו הקטנים נוכל למצוא בהם את אותו צורך ראשוני ליצור. עוד לפני שהם בני שנתיים אוהבים ילדים לטבול את ידיהם בבוץ ולהטביע אותם על כל משטח שהם מוצאים, ואחר כך הם נהנים באותה מידה למרוח צבעי אצבעות על הדף הלבן.
ילדים מציירים, ומפסלים, ושרים ומנגנים, וממציאים מלים חדשות, והם מעתיקים זה מזה וממה שהם רואים סביבם, מחקים זה את זה ואת המבוגרים סביבם, משום שזו הדרך הטבעית שלהם להתנסות, ללמוד ולהתפתח. הם אינם עושים זאת בסתר, אלא שמחים לשתף ביצירותיהם את הסובבים אותם, ולהעניק את יצירותיהם במתנה.
אם לא היינו מפריעים להם באמצעות ציוויים ואיסורים והכוונות והתערבויות, הם היו ממשיכים להתפתח ולשפר את יכולת הלימוד היצירתית שלהם עוד ועוד, מה שהיה מעלה את רמת האושר ואת תחושת הביטחון שלהם בעולם.
הצורך והיכולת ליצירה אמנותית קיימים בכולנו אך מדוכאים בגיל צעיר.
האמנות כמיומנות רגשית
במיליוני השנים שקדמו להיסטוריה האנושית המסתכמת במאה אלף השנים האחרונות, לא היו בני-האדם שונים באופן מהותי משאר בעלי-החיים. הם התמודדו עם הסכנות במציאות באמצעות האינסטינקט הבסיסי (הילחם-או-ברח) שאפשר להם לשרוד. האינסטינקט הבסיסי, האלים והאינטנסיבי, מתאים לתפיסה האנוכית של טבע האדם, שהתבטאה מאוחר יותר בתיאוריה הדרוויניסטית של הברירה הטבעית.
אבל בזכות מהפכת השפה יכול המוח האנושי לעשות שימוש נרחב יותר באפשרויות הקיימות בו, ולשכלל את המיומנויות הרגשיות המאפשרות לנו להתמודד בדרך יעילה יותר עם הסכנות שבמציאות. זאת, באמצעות יצירת רשת חברתית המבוססת על סיפור דמיוני משותף (נרטיב), המפעיל את התהליך הרגשי שלנו ויוצר בכל אחד מאתנו סיפור אישי.
המיומנויות הרגשיות מאפשרות לנו להתמודד בהצלחה עם חרדת-המוות הטבעית, כדי שנוכל לוותר על השימוש הבלעדי באינסטינקט הבסיסי, המשתק את רוב המשאבים הגופניים שלנו בזמן חרדה. תחושת המקום הבטוח הדמיונית מאפשרת לנו ליצור מערכות מורכבות של קשרים אנושיים היוצרים ציוויליזציה, באמצעות מבנים דמיוניים המבוססים על אמונה בדת, במדינה, בכסף ובהסכמים מסוגים שונים (הסכמי נישואין, הסכמים מדיניים, הסכמים עסקיים וכו').
בשעה שהציוויליזציה, המבוססת על רעיונות דמיוניים, חיזקה את הגזע האנושי ואת ביטחונו הפיסי בעולם, היא שיעבדה את האינדיבידואל והגבילה אותו, ובכך יצרה שוב חרדות חדשות.
היצירה האמנותית מאפשרת לכל אינדיבידואל ליצור, יש מאין, מערכת דמיונית שיוצרת בו תחושה של שליטה ומקום בטוח, באמצעות מעשה הבריאה, וגם באמצעות היכולת לשתף בה אחרים, כביטוי ליכולת האמפתית היוצרת את הרשת החברתית האנושית.
ציורי המערות הם ביטוי ראשוני ליכולתו של היחיד לבטא שליטה במעשה היצירה שלו, באמצעות תיעוד המציאות שהוא חי או המצאת מציאות חדשה, דמיונית, ובאפשרות שלו להציג את היצירה בפני אחרים ולזכות באישורם.
היצירה האמנותית, לפיכך, היא מיומנות רגשית בסיסית המאפשרת לכל אחד מאתנו להתקיים בעולם, להפחית את רמת החרדה והלחץ שהמציאות יוצרת בנו באופן טבעי ולשפר את התקשורת שלנו עם אחרים.
אמנות שימושית
ככל שהתפתחה הציוויליזציה האנושית היא ניסתה לנכס לעצמה ככל האפשר גם את היצירה האמנותית, ובכך להשתלט על הפרט ולהחליש את כוחו.
בשלב הראשון נוצרה האמנות השימושית, שגייסה את הביטוי האמנותי האישי לצרכים כלליים. אני משער שאפשר למצוא ביטוי לתחילתה של האמנות השימושית ביצירתם של כלי החרס הראשונים.
אין כל רע, כמובן, באמנות שימושית. אבל כאשר האמנות השימושית הופכת לביטוי תרבותי-חברתי, היא משתעבדת גם לנורמות תרבותיות-חברתיות ומפחיתה את דרגת חופש היצירה של הפרט.
אמנות ואידיאולוגיה
מאוחר יותר שועבדה האמנות לטובת רעיונות ואידיאולוגיות ששימשו את ההיררכיה הדתית והשלטונית.
בשלב הזה הפך האדם היוצר למקצוען, והאמנות הפכה לאוּמנות המשרתת את מטרות הלקוח, או הפטרון. אמנים יצרו צלמים ופסלים למטרות פולחן, ומאוחר יותר הועסקו על-ידי הכנסיה או שליטי העיר כדי לקשט מקומות תפילה או ארמונות, או כדי לחבר מוסיקה המשרתת את האידיאולוגיה הדתית.
עד לא מזמן שימשו אמנים גם כממלאי תפקיד במשטרים טוטליטריים, וחיברו יצירות מגוייסות למטרות פוליטיות בתחומי הציור, הפיסול, המוסיקה, התיאטרון, הקולנוע והספרות. במשטרים כאלו ביטוי אמנותי אינדיבידואלי נחשב למעשה חתרני.
כאשר הפך האמן למקצוען, המשרת אידיאולוגיה מסוימת וזקוק להתמחות ארוכה, הופקעה היצירה האמנותית משאר בני-האדם, והפכה למקצוע הדורש הסמכה.
אמנות והיררכיה תרבותית
עם התפתחות ה'נאורות' ורעיון האינדיבידואליות בשלוש-מאות השנים האחרונות, נוצרה היררכיה גם בתחום האמנות. האמנות זכתה להילה 'רוחנית' ולעיסוק הדורש 'כישרון', 'השראה', ידע והתמחות, שרוב בני-האדם לא זכו להם.
הסטאטוס החדש של האמנות, כמקצוע 'חופשי' לאנשים שניחנו ביכולות מיוחדות, הרחיק את האמנות עוד יותר מן העיסוק הבסיסי כל-כך והחיוני כל-כך לכל אדם, ויצר היררכיה של מעמדות העוסקים באמנות.
היררכיה זו מורכבת ממוסדות הכשרה, ממורים ומנהלים, ממבקרי אמנות ומומחים לאמנות, וכך נוצרו מקצועות חדשים העוסקים בחקר האמנות ובביקורת האמנות.
בנוסף, הופקעה האמנות מחיי היומיום, והוצגה במקומות מיוחדים, מוזיאונים וגלריות, המקשים על האמן לשתף בעבודתו את הקהל הסובב אותו ומקשים על הקהל את הנגישות אל האמן ועבודתו.
אמנות כמוצר צריכה
המעמד החדש של האמנות הפך את יצירת האמנות למוצר המיועד לחברה הצרכנית, שיש לו מקום מוגדר בתהליך הייצור והצריכה.
ככזו, יצירת האמנות אינה מוצר השווה לכל נפש, אלא מוצר מותרות המתאים רק לשכבה חברתית מסויימת, צרה למדי, ומותאם לצרכיה.
כעת הפכה האמנות סמל לשכבה משכילה המשתייכת למעמד הבינוני-הגבוה, שיש לו אמצעים כלכליים המאפשרים לו לרכוש את יצירות האמנות.
אמנות כמניית השקעה
התחזקות הדמוקרטיה המערבית והכלכלה הקפיטליסטית השפיעו גם על מעמדה של האמנות, שהפכה ממוצר צריכה למניית השקעה המבטיחה את ערכו של הכסף, בדומה לתפקיד שבו שימש בעבר הזהב במרתפי הבנקים, ולעתים גם מבטיחה תשואה עתידית גבוהה, כמו סחורה עתידית.
לא במקרה, בעלי אוספי האמנות העיקריים בתקופתנו הם בעלי-ההון ותאגידי הענק, המבטיחים באמצעות יצירות האמנות השמורות במרתפיהן את יציבות ההון שלהם.
שוד האמנות הגדול
תהליך זה, אותו תיארתי כאן באופן פשטני למדי, יצר מציאות בדיונית ומופרכת. יצירת האמנות, שבעבר ביטאה את יכולתו של היחיד ליצור לעצמו תחושת ביטחון ועונג שהגנה עליו מפני החרדה הטבעית בעולם מאיים, הפכה למוצר המשמש בעיקר את התאגידים הנצלניים והמשעבדים המגבירים את חוסר הביטחון והיציבות בעולם.
יצירת האמנות, המייצגת פעילות פשוטה שכל אדם יכול לבצע בהנאה רבה, כדי לשפר את יכולת הלימוד וההסתגלות שלו למציאות, מוגבלת על-ידי חוקי הפטנטים וזכויות היוצרים, ומאיימת על כל מי שמעז ליצור יצירה מקורית.
ערכן העצום של יצירות האמנות אינו משקף את העבודה המושקעת בהן, אלא ספקולציה של סוחרי אמנות ובעלי-הון. הפיכת יצירות האמנות למטבע או למניה משבשת את מהותן המקורית.
התהליך של הפיכת יצירת האמנות למעשה המוגבל ליחידי סגולה ולבעלי-הון הוא למעשה שוד שגזל מידי כל אחד מאתנו את הפעילות החשובה ביותר להישרדותנו ולאושר האישי שלנו.
בחזרה לאמנות
כדי לממש את היכולת הרגשית הטמונה בכל אחד מאתנו, ליצור יצירת אמנות ללא היררכיה כוחנית מגבילה ואיסורים חוקיים (האיסור להעתיק ולחקות), עלינו לוותר על הדעות הקדומות שהוטבעו בנו בנוגע לאמנות.
-
העובדה שבמהלך ההיסטוריה היו יוצרים מוכשרים שיצרו יצירות מופלאות אינה מעניקה להם זכויות יתר, ואינה הופכת את יצירותיהן לבעלות ערך כספי רב יותר, כשם שמי שנולד יפה יותר או חכם יותר אינו זכאי לזכויות יתר. יצירת אמנות אינה שווה עשרה מיליון דולר או מיליון דולר או אלף דולר. היא שווה בדיוק את ערך החומרים שהושקעו בה וזמן עבודתו של היוצר.
-
חיקוי והעתקה הם הבסיס לשיתוף וליצירת תרבות אנושית. יש לעודד את החיקוי וההעתקה כדי לשתף זה את זה בידע שאנו רוכשים לטובת כל בני-האדם.
-
אסתטיקה מותנית בטעם אישי סובייקטיבי, ואין כל צורך בביקורת אמנות או בשיפוט.
-
האמנות מיועדת לאפשר לכל אדם לממש את היכולות הטבעיות שלו כדי ליצור לעצמו תחושה של מקום בטוח, והיא מאפשרת ליוצר לשתף ביצירתו אחרים, שההנאה מיצירת האמנות תיצור גם בהם תחושה של מקום בטוח.
-
העשיה האמנותית, כמו המשחק, היא הצורך הבסיסי הבא לידי ביטוי בהתפתחותו של כל ילד, וכדאי לעודד אותה ולהמשיך אותה לכל אורך חיינו, כדי לממש את יכולותינו וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח, שהיא הבסיס לאושר האישי שלנו.
השבוע גיליתי שבני יונתן, בן התשע, צייר ציור של פיקאסו, על-פי גלויה ששלחתי לו לפני שנים אחדות. מובן שזו העתקה, האסורה על-פי חוק זכויות היוצרים. אבל זו דרך נפלאה ללמוד, וכך עשו גדולי האמנים של הרנסנס, למשל. האם הציור הזה פחות טוב מן הציור של פיקאסו? אינני בטוח. האם הייתם מוכנים לשלם חמישים אלף דולר כדי שחתימתו של פיקאסו תתנוסס על דף הנייר הזה?
|
הצעה מעשית: אם אתם רוצים לשפר את תחושת הביטחון שלכם בעולם, לממש את היכולות שלכם ולהיות מאושרים, אל תוותרו על העונג שביצירה. השקיעו מדי יום לפחות חצי שעה בציור, בכתיבה, בנגינה או בבישול. אל תתביישו להעתיק מאמנים האהובים עליכם, כדי לשפר את היכולת הטכנית וללמוד מניסיונם של אחרים. אל תמכרו את יצירותיכם. תנו אותן במתנה לאנשים שאתם אוהבים. |
שבוע טוב,
דרור
