כשלמדנו בבית-הספר התיכון על עליית היטלר לשלטון ציטט המורה משפט ידוע:
Every people desrves its own leader
אחת הבעיות במנגנון הדמוקרטי בישראל הוא ריבוי המפלגות והשיטה הקואליציונית. מצד שני, סילוק המפלגות והזרמים הקטנים מגביר את כוח השלטון והתאגידים שהוא משרת. בעייה נוספת היא שאנו חיים בתיאוקרטיה (שלטון הדת) ולא בדמוקרטיה. בעייה חמורה היא איכות האנשים העוסקים בפוליטיקה והתדמית הנוצרת עקב כך לשירות הציבורי ולנבחרי העם. בכל אופן, כל האלטרנטיבות המשטריות הן גרועות יותר. ראה את עוללות הדיקטטורים בחסות השלטון הצבאי בארגנטינה, איטליה, ספרד ויוון, לדוגמה. והדוגמה הטובה שאתה מביא מסין היא ממש מופרכת. משטר לכאורה קומוניסטי המעודד דהירה קפיטליסטית הרסנית ויצירת פער מעמדות וניצול מחפיר של פלחים באוכלוסייה.
אורי
בין דמוקרטיה לתאוקרטיה / ד"ר דרור גרין 22/03/2014 21:51
אורי יקר,
אני שמח שהצלחתי להפתיע אותך.
בהרהור על אשליית הדמוקרטיה התייחסתי למושג הדמוקרטיה המערבית המקובל היום, ולא למדינת ישראל. כפי שכתבת, מדינת ישראת היא תיאוקרטיה ולא דמוקרטיה, ולמרות שלחלק מן התושבים יש זכות בחירה היא אינה מתיישבת עם המאפיינים הבסיסיים של דמוקרטיה מערבית.
אינני חושב שכל האלטרנטיבות האחרות גרועות יותר. כל אחת מהן משרתת את התאגיד (בדמוקרטיה המערבית) או קבוצת אינטרסים (במשטרים מוסלמיים או טוטליטריים אחרים) המפעילים אותה.
מבחינה היסטורית אני בטוח שהמשטר הסיני פועל לרווחת המדינה הסינית יותר מאשר המדינות הדמוקרטיות המערביות פועולות לטובת אזרחיהן, למרות שבאופן אישי אני כמובן מתנגד לפעילות הנפשעת של המשטר הסיני נגד מיליוני בני-אדם, ואני קורה להחרים משטר זה.
אינני רואה הבדל עקרוני בין המשטרים השונים. בהרהור היום השתדלתי לתאר את הסכנה שבאימוץ שטיפת-המוח של התאגידים המפעילים את המדינות השונות, ובמיוחד להענקת ערכים מוסריים לאידיאולוגיות השלטוניות, כגון המושג הכוזב 'דמוקרטיה'.
בעולם הגלובלי שבו אנו חיים אין חשיבות לסוג המשטר, אלא להבדל היחסי שבין הכלכלות השונות. למהגרים מאפריקה ישראל הלא דמוקטרית והגזענית היא שיפור גדול בחייהם, ולאנשי עסקים מערביים סין היא הזדמנות עסקית מצוינת. השיקול היחיד הוא שיקול כלכלי, הנובע משליטתם הגלובלית של תאגידי הענק.
במקביל צומחת תרבות שונה, לא צרכנית, המשנה את העולם מבלי להתמרד נגדו, על-ידי התאגדויות קטנות, כמו בכפרים אקולוגיים או קיבוצים עירוניים, ואני משער שבעתיד תורגש השפעתם של מיליוני בני-אדם התומכים בתנועת הצייטגייסט (וגם הסרט) ובפרויקט ונוס המטיפים להפסקת השימוש בכסף. זה יכול להיות שינוי מבורך.
שבוע טוב,
דרור
בין דמוקרטיה לתאוקרטיה / ד"ר דרור גרין 22/03/2014 21:51
אורי יקר,
אני שמח שהצלחתי להפתיע אותך.
בהרהור על אשליית הדמוקרטיה התייחסתי למושג הדמוקרטיה המערבית המקובל היום, ולא למדינת ישראל. כפי שכתבת, מדינת ישראת היא תיאוקרטיה ולא דמוקרטיה, ולמרות שלחלק מן התושבים יש זכות בחירה היא אינה מתיישבת עם המאפיינים הבסיסיים של דמוקרטיה מערבית.
אינני חושב שכל האלטרנטיבות האחרות גרועות יותר. כל אחת מהן משרתת את התאגיד (בדמוקרטיה המערבית) או קבוצת אינטרסים (במשטרים מוסלמיים או טוטליטריים אחרים) המפעילים אותה.
מבחינה היסטורית אני בטוח שהמשטר הסיני פועל לרווחת המדינה הסינית יותר מאשר המדינות הדמוקרטיות המערביות פועולות לטובת אזרחיהן, למרות שבאופן אישי אני כמובן מתנגד לפעילות הנפשעת של המשטר הסיני נגד מיליוני בני-אדם, ואני קורה להחרים משטר זה.
אינני רואה הבדל עקרוני בין המשטרים השונים. בהרהור היום השתדלתי לתאר את הסכנה שבאימוץ שטיפת-המוח של התאגידים המפעילים את המדינות השונות, ובמיוחד להענקת ערכים מוסריים לאידיאולוגיות השלטוניות, כגון המושג הכוזב 'דמוקרטיה'.
בעולם הגלובלי שבו אנו חיים אין חשיבות לסוג המשטר, אלא להבדל היחסי שבין הכלכלות השונות. למהגרים מאפריקה ישראל הלא דמוקטרית והגזענית היא שיפור גדול בחייהם, ולאנשי עסקים מערביים סין היא הזדמנות עסקית מצוינת. השיקול היחיד הוא שיקול כלכלי, הנובע משליטתם הגלובלית של תאגידי הענק.
במקביל צומחת תרבות שונה, לא צרכנית, המשנה את העולם מבלי להתמרד נגדו, על-ידי התאגדויות קטנות, כמו בכפרים אקולוגיים או קיבוצים עירוניים, ואני משער שבעתיד תורגש השפעתם של מיליוני בני-אדם התומכים בתנועת הצייטגייסט (וגם הסרט) ובפרויקט ונוס המטיפים להפסקת השימוש בכסף. זה יכול להיות שינוי מבורך.
שבוע טוב,
דרור
ניהול זמן / אורי רוזנברג01/03/2014 19:59
דרור, תודה על ההרהור מעורר המחשבה. ברצוני להרהר מנגד ולהציע שיצר האדם בטלן מנעוריו. כלומר - אם תאפשר למרבית האנשים להשתחרר מן הכורח לעבוד ולנהל את זמנם כראות עיניהם, הם לא יקדישו את מרחבי הזמן הריקים שנפרשים לפניהם לפתע לקריאת ספרים, האזנה למוסיקה או צפייה בנוף פסטורלי. או שהם ישקעו בכורסא אל מול מסך הטלוויזיה במבט מזוגג, בעוד הם לועסים חטיף מלוח ומשמין, או שיגררו עצמם אל הקניון הקרוב לרכוש מה שאינם זקוקים לו. מערכת החינוך אמורה לתת לאדם הצעיר גם כלים על מנת לנצל את זמנו על פי מה שלך נראה כניצול נכון. גם בניהול זמן אישי יש צורך במשמעת עצמית ובחינוך לבחירות הנכונות. וזה כנראה לא כישרון מולד. בנוסף לכך, אנשים מנצלים את השעות שהם מצויים במקום העבודה גם ליצירת קשרים חברתיים, גם ללימוד יומיומי של כישורים חדשים, וגם נהנים מסדר יום קבוע השומר על בריאותם - ארוחות בזמנים קבועים וכד'. לא הכל שלילי. ישנם אנשים המפסיקים לעבוד, מפאת יציאה לגמלאות או פיטורין וכו' וכאילו ניטל מהם טעם החיים. גם בשל הסיבות שמניתי וגם בגלל שלא הכינו עצמם מראש לניהול זמן אישי עם תחביבים ועיסוקים מפרים. ישנם אפילו אנשים שהיציאה לגמלאות מחישה את מותם בטרם-עת. השעמום היא מחלה אנושה.
ההרהורים שאני מעלה כאן מדי שבוע מציגים פינות קטנות בחיינו מבעד לתפישת העולם של האימון הרגשי, עליה כתבתי בהרחבה בספר 'אימון רגשי'. האימון הרגשי מבוסס על תפיסת עולם מהפכנית למדי לגבי טבע האדם, שהיא אולי ניגודה של תפיסת העולם עליה מבוססת התרבות הצרכנית-תחרותית-קפיטליסטית המשותפת לכולנו.
כשאתה כותב ש"יצר האדם בטלן מנעוריו", אתה מרמז גם על המקור המקראי: "יצר האדם רע מנעוריו". זו תפיסת העולם עליה מבוססת התרבות המערבית היהודית-נוצרית, שממנה צמח גם הפירוש (שיש הטוענים שהוא מוטעה) לתורתו של דרווין בנוגע לרעיון הברירה הטבעית. זו תפיסת העולם של 'הגן האנוכי', כפי שכינה זאת דוקינס, המעמידה את האנוכיות כאבן היסוד של תרבותנו, וממנה נובעים תורת המוסר שלנו, חוקי המשפט, ההתנהלות הכלכלית וסדרי החברה שלנו. ביטוי קיצוני לתפיסת העולם האנוכית אפשר לראות במיתוס הפסיכואנליטי של פרויד, שמתעלם ממשמעות הקשרים החברתיים ומתמקד רק בתהליכים 'נפשיים' (זה מיתוס נוסף, או מיסטיקה) המבטאים יצרים הרסניים ורצחניים. פרויד תמך ביצירת משטרים שידכאו את הנטיה האנוכית של הפרט כדי לאפשר חיים חברתיים.
המציאות בה אנו חיים, וההיסטוריה של מעשי זוועה אנושיים, מחזקת את הצורך להאמין ברעיון שטבע האדם רע מנעוריו. אבל אם תפיסה זו היתה נכונה אני משער שהמציאות היתה גרועה הרבה יותר. אנשים כמו היטלר היו מצליחים להשמיד את השונים מהם, ולא היינו נתקלים בביטויים של שיתוף, תמיכה ואחריות חברתית.
בעשרים השנים האחרונות, מאז גילוי 'נוירוני המראה' והמאפיינים האמפתיים של המוח, נוצרת הבנה חדשה של טבע האדם. כאשר אנחנו מבינים את תפקידה של האמפתיה ביצירת שפה וביצירת רשת חברתית, קל יותר להבין את התפתחות הציביליזציה האנושית, שיצרה יצירות גדולות ופיתחה מערכות תמיכה נרחבות המעידות על היפוכה של אנוכיות. הגילוי של האמפתיה האנושית אינו סותר את קיומה של אנוכיות, אך מאפשר לנו לבחור בין שתי האפשרויות.
ההצעה הנגדית שלך מתאימה מאוד לעולם המבוסס על עקרונות אנוכיים, כמו העולם שבו אנו חיים היום. אם אתה מאמין שבני-האדם אנוכיים ועצלנים, יש אכן הצדקה לדכא את יצריהם המסוכנים ולשלוט בחייהם באמצעות שטיפת-מוח מכוונת ותעסוקה כפויה. העולם שלנו נשלט על-ידי קונצרנים גדולים, שכולנו משועבדים להם באמצעות מעגל סגור של תעסוקה וצריכה, ובאמצעות שטיפת-מוח (פרסום ויחסי-ציבור, וגם 'חינוך'), היוצרת בנו תחושה מדומה של 'חופש בחירה' (כחלק משאר המושגים הכוזבים של 'זכויות האדם', המשמשות בעיקר את בעלי-השליטה).
האימון הרגשי מזהה את המיומנויות הרגשיות שלנו, שהאמפתיה היא אחת מהן. אלו אינן מיומנויות רגשיות המוטבעות בנו מלידה, אלא יכולות שעלינו לפתח באמצעות לימוד ותרגול. התרבות האנוכית דיכאה את האפשרות לפתח את המיומנויות הרגשיות שלנו, אך כל אחד מאתנו יכול לשוב ולעשות זאת בכוחות עצמו, ללא 'חינוך' או 'טיפול נפשי' או מניפולציה אחרת.
אני אינני מוכשר יותר מאחרים, וגם לי יש נטיה לאנוכיות ולבטלנות, וגם חרדה גדולה הנובעת מפוסט-טראומה (הלם-קרב). למרות זאת, בזכות תרגול יומיומי של האימון הרגשי, הצלחתי להתרחק מעט מן התרבות האנוכית ולקיים חיים מאושרים מבלי לשלול את התרבות האנוכית שבה אני חי או להתעמת איתה. ילדי מעולם לא הלכו לבית-ספר, ולמרות זאת הם אינם בטלנים, הם יצירתיים ובעלי יכולות חברתיות ויודעים ללמוד ולהסתגל בכוחות עצמם לעולם הסובב אותם.
תודה על ההערות שאפשרו לי להאיר במשהו את הדברים, ושבוע טוב,
דרור
תודה דרור / אורי רוזנברג02/03/2014 09:59
דרור תודה על ההבהרות וההארות.
אני לא התייחסתי לאנוכיות, אלא לתכונות מובנות אצל כולנו, שיש צורך לבער בעזרת חינוך ואולי גם בעזרת עבודה וציות לסדר חברתי מסויים.
ילדיך לא מתחנכים במסגרת חיצונית רשמית, אך הם מקבלים חינוך מעולה בבית. מישהו לימד אותם את יסודות המוסיקה וקריאת תווים. מישהו לימד אותם קרוא וכתוב. הם נחשפים לספרייה עשירה בבית, להורים יצירתיים וחרוצים. מישהו מקריא להם סיפור לפני שהם נרדמים. עם הכלים האלה הם ממשיכים לבד על פי כישרונם ומבנה נפשם הייחודי והאישי. התכוונתי להגיד שאין לשלול חינוך והקניית מסגרות לפני שמניחים לאדם לנהל את זמנו בעצמו.
אורי
לימוד ו'חינוך' / ד"ר דרור גרין 02/03/2014 10:45
אורי יקר,
לא במקרה ייחסתי את מה שאתה מכנה "תכונות מובנות", כגון עצלנות, לתפיסה המאמינה באנוכיות.
"חינוך", וגם "ציות לסדר חברתי מסוים" הם דרכים אלימות לכפיית ערכים, הנובעות מן האמונה שהאדם אנוכי, ושאינו יכול לחיות בשלום עם אחרים ללא כפיה.
האימון הרגשי מבוסס על הנחה אחרת, שאינה שוללת את הנטיה לאלימות, אבל מזהה את היכולת האמפתית הקיימת בנו, ואשר ניתן לשפר ולשכלל אותה בכל יום מחדש.
ילדי אינם מקבלים כל חינוך, ואיננו מנסים לכוון אותם למה שנכון בעינינו (זה לא קל, ולפעמים אנחנו משפיעים גם ללא כוונה כזו). ילדי מגלים בעולם הסובב אותם את מה שמעניין אותם ומתאים להם, ללא כל הכוונה. כל אחד מהם התחיל לקרוא בזמן הנכון לו, כשביקש זאת, ללא הכוונה מיוחדת, והם קוראים וכותבים בשלוש שפות. כשניסיתי ללמד אותם פסנתר, לפני שנים אחדות, הבנתי שזה לא מתאים להם, עד שהגיע הרגע הנכון והם ביקשו ממני ללמד אותם, ועד היום כל אחד מהם מדריך אותי כיצד ללמד אותו בדרך המתאימה לו. הם מנגנים נפלא.
אכן, יש חשיבות לסביבה תומכת ואוהבת, ויש גם השפעה לעשיה של ההורים. אני שמח שאני יכול לספק זאת לילדי, ואני מאמין שכל אחד יכול לעשות זאת עם ילדיו, אם רק יבחר להשקיע בכך זמן.
אני מאוד מעריך את חשיבותן של מסגרות, ומכיר גם את הסכנה העצומה שבמסגרות כפויות. אני משתדל להתאים את עצמי למסגרת הנכונה בשבילי, ואני עושה זאת מדי יום מחדש. עם זאת, למרות שלמדתי בבתי-הספר הטובים ביותר ועברתי את כל מסלולי ההשכלה הגבוהה, לא למדתי שם כלום, ואת מה שאני יודע רכשתי בעצמי באמצעות התנסות ועשיה.
מהיכרות עם משפחות 'חינוך ביתי' רבות, ומניסיוני כיועץ אקדמי בעקבות מפגשים עם מורים רבים בישראל, אין לי ספק שמערכות החינוך הכפויות פוגעות באופן אנוש ביכולתם של הילדים ללמוד ובאהבתם ללימוד, שהוא היכולת החשובה ביותר לכל אדם. ילדים שהחינוך אינו נכפה עליהם מתפתחים באופן עצמאי ואוהבים ללמוד.
האימון הרגשי הוא דרך-חיים המעניקה כלים להתכווננות יומיומית למציאות הסובבת אותנו, לפיתוח המיומנויות הרגשיות המאפשרות לנו להיות אמפתיים יותר באופן המאפשר לנו ליצור רשת חברתית המבוססת על שיתוף ולא על כפיה ואלימות.
שבוע טוב,
דרור
לימוד ו'חינוך' / ד"ר דרור גרין 02/03/2014 10:45
אורי יקר,
לא במקרה ייחסתי את מה שאתה מכנה "תכונות מובנות", כגון עצלנות, לתפיסה המאמינה באנוכיות.
"חינוך", וגם "ציות לסדר חברתי מסוים" הם דרכים אלימות לכפיית ערכים, הנובעות מן האמונה שהאדם אנוכי, ושאינו יכול לחיות בשלום עם אחרים ללא כפיה.
האימון הרגשי מבוסס על הנחה אחרת, שאינה שוללת את הנטיה לאלימות, אבל מזהה את היכולת האמפתית הקיימת בנו, ואשר ניתן לשפר ולשכלל אותה בכל יום מחדש.
ילדי אינם מקבלים כל חינוך, ואיננו מנסים לכוון אותם למה שנכון בעינינו (זה לא קל, ולפעמים אנחנו משפיעים גם ללא כוונה כזו). ילדי מגלים בעולם הסובב אותם את מה שמעניין אותם ומתאים להם, ללא כל הכוונה. כל אחד מהם התחיל לקרוא בזמן הנכון לו, כשביקש זאת, ללא הכוונה מיוחדת, והם קוראים וכותבים בשלוש שפות. כשניסיתי ללמד אותם פסנתר, לפני שנים אחדות, הבנתי שזה לא מתאים להם, עד שהגיע הרגע הנכון והם ביקשו ממני ללמד אותם, ועד היום כל אחד מהם מדריך אותי כיצד ללמד אותו בדרך המתאימה לו. הם מנגנים נפלא.
אכן, יש חשיבות לסביבה תומכת ואוהבת, ויש גם השפעה לעשיה של ההורים. אני שמח שאני יכול לספק זאת לילדי, ואני מאמין שכל אחד יכול לעשות זאת עם ילדיו, אם רק יבחר להשקיע בכך זמן.
אני מאוד מעריך את חשיבותן של מסגרות, ומכיר גם את הסכנה העצומה שבמסגרות כפויות. אני משתדל להתאים את עצמי למסגרת הנכונה בשבילי, ואני עושה זאת מדי יום מחדש. עם זאת, למרות שלמדתי בבתי-הספר הטובים ביותר ועברתי את כל מסלולי ההשכלה הגבוהה, לא למדתי שם כלום, ואת מה שאני יודע רכשתי בעצמי באמצעות התנסות ועשיה.
מהיכרות עם משפחות 'חינוך ביתי' רבות, ומניסיוני כיועץ אקדמי בעקבות מפגשים עם מורים רבים בישראל, אין לי ספק שמערכות החינוך הכפויות פוגעות באופן אנוש ביכולתם של הילדים ללמוד ובאהבתם ללימוד, שהוא היכולת החשובה ביותר לכל אדם. ילדים שהחינוך אינו נכפה עליהם מתפתחים באופן עצמאי ואוהבים ללמוד.
האימון הרגשי הוא דרך-חיים המעניקה כלים להתכווננות יומיומית למציאות הסובבת אותנו, לפיתוח המיומנויות הרגשיות המאפשרות לנו להיות אמפתיים יותר באופן המאפשר לנו ליצור רשת חברתית המבוססת על שיתוף ולא על כפיה ואלימות.
שבוע טוב,
דרור
תודה דרור / אורי רוזנברג02/03/2014 09:59
דרור תודה על ההבהרות וההארות.
אני לא התייחסתי לאנוכיות, אלא לתכונות מובנות אצל כולנו, שיש צורך לבער בעזרת חינוך ואולי גם בעזרת עבודה וציות לסדר חברתי מסויים.
ילדיך לא מתחנכים במסגרת חיצונית רשמית, אך הם מקבלים חינוך מעולה בבית. מישהו לימד אותם את יסודות המוסיקה וקריאת תווים. מישהו לימד אותם קרוא וכתוב. הם נחשפים לספרייה עשירה בבית, להורים יצירתיים וחרוצים. מישהו מקריא להם סיפור לפני שהם נרדמים. עם הכלים האלה הם ממשיכים לבד על פי כישרונם ומבנה נפשם הייחודי והאישי. התכוונתי להגיד שאין לשלול חינוך והקניית מסגרות לפני שמניחים לאדם לנהל את זמנו בעצמו.
אורי
בטלן! עצלן! / שיקו כץ22/03/2014 16:43
שלום אורי, הערה קטנה. לא מוכר לי בעל חיים החי בטבע ומתנהג בבטלנות. אבל אפשר היה בעבר לראות בארץ סוס או חמור רתומים לעגלה והעגלון מצליף בהם מפני שהם "מתעצלים". אני מבין מזה שהבטלן הוא מי שמתחמק ממטלות הנכפות עליו על ידי מערכות כוחניות - לא מסדר את החדר, לא מכין שיעורי בית, לא קם בבוקר לעבודה, במקום לעדור ולנקש עשבים הוא יושב על הטורייה וכיו"ב דוגמאות אין ספור.
האיש שאתה מתאר כיושב מול הטלוויזיה ובוהה הוא האיש המותש ע"י השלטון החמסן והבלתי מתחשב. הוא ממש לא בטלן. אבל היכולת שלו לקרוא את המציאות החיצונית והפנימית נשחקה לבלי הכר.
שיקו
עצלנות ושעמום / ד"ר דרור גרין 22/03/2014 17:00
שיקו יקר,
ההארה ה"קטנה" שלך חשובה, ואני שמח שהבהרת זאת באופן פשוט כל-כך.
אכן, היעמום ועצלנות הם כינויים בהם האדונים מכנים את המשרתים, והם נוצרים תמיד במצבים של כפיה.
התגובה שלך מתייחסת, כמובן, להרהור ששלחתי לפני שלושה שבועות, 'בעקבות הזמן האבוד', ואני מקווה שאתה מקבל את כל ההרהורים שאני שולח.
תודה, ושבוע טוב,
דרור
עצלנות ושעמום / ד"ר דרור גרין 22/03/2014 17:00
שיקו יקר,
ההארה ה"קטנה" שלך חשובה, ואני שמח שהבהרת זאת באופן פשוט כל-כך.
אכן, היעמום ועצלנות הם כינויים בהם האדונים מכנים את המשרתים, והם נוצרים תמיד במצבים של כפיה.
התגובה שלך מתייחסת, כמובן, להרהור ששלחתי לפני שלושה שבועות, 'בעקבות הזמן האבוד', ואני מקווה שאתה מקבל את כל ההרהורים שאני שולח.
תודה, ושבוע טוב,
דרור
בשבחי הבטלה / ד"ר דרור גרין 01/03/2014 20:42
אורי יקר,
אתה צודק. השעמום הוא מחלה קשה, ולפעמים אנושה.
ההרהורים שאני מעלה כאן מדי שבוע מציגים פינות קטנות בחיינו מבעד לתפישת העולם של האימון הרגשי, עליה כתבתי בהרחבה בספר 'אימון רגשי'. האימון הרגשי מבוסס על תפיסת עולם מהפכנית למדי לגבי טבע האדם, שהיא אולי ניגודה של תפיסת העולם עליה מבוססת התרבות הצרכנית-תחרותית-קפיטליסטית המשותפת לכולנו.
כשאתה כותב ש"יצר האדם בטלן מנעוריו", אתה מרמז גם על המקור המקראי: "יצר האדם רע מנעוריו". זו תפיסת העולם עליה מבוססת התרבות המערבית היהודית-נוצרית, שממנה צמח גם הפירוש (שיש הטוענים שהוא מוטעה) לתורתו של דרווין בנוגע לרעיון הברירה הטבעית. זו תפיסת העולם של 'הגן האנוכי', כפי שכינה זאת דוקינס, המעמידה את האנוכיות כאבן היסוד של תרבותנו, וממנה נובעים תורת המוסר שלנו, חוקי המשפט, ההתנהלות הכלכלית וסדרי החברה שלנו. ביטוי קיצוני לתפיסת העולם האנוכית אפשר לראות במיתוס הפסיכואנליטי של פרויד, שמתעלם ממשמעות הקשרים החברתיים ומתמקד רק בתהליכים 'נפשיים' (זה מיתוס נוסף, או מיסטיקה) המבטאים יצרים הרסניים ורצחניים. פרויד תמך ביצירת משטרים שידכאו את הנטיה האנוכית של הפרט כדי לאפשר חיים חברתיים.
המציאות בה אנו חיים, וההיסטוריה של מעשי זוועה אנושיים, מחזקת את הצורך להאמין ברעיון שטבע האדם רע מנעוריו. אבל אם תפיסה זו היתה נכונה אני משער שהמציאות היתה גרועה הרבה יותר. אנשים כמו היטלר היו מצליחים להשמיד את השונים מהם, ולא היינו נתקלים בביטויים של שיתוף, תמיכה ואחריות חברתית.
בעשרים השנים האחרונות, מאז גילוי 'נוירוני המראה' והמאפיינים האמפתיים של המוח, נוצרת הבנה חדשה של טבע האדם. כאשר אנחנו מבינים את תפקידה של האמפתיה ביצירת שפה וביצירת רשת חברתית, קל יותר להבין את התפתחות הציביליזציה האנושית, שיצרה יצירות גדולות ופיתחה מערכות תמיכה נרחבות המעידות על היפוכה של אנוכיות. הגילוי של האמפתיה האנושית אינו סותר את קיומה של אנוכיות, אך מאפשר לנו לבחור בין שתי האפשרויות.
ההצעה הנגדית שלך מתאימה מאוד לעולם המבוסס על עקרונות אנוכיים, כמו העולם שבו אנו חיים היום. אם אתה מאמין שבני-האדם אנוכיים ועצלנים, יש אכן הצדקה לדכא את יצריהם המסוכנים ולשלוט בחייהם באמצעות שטיפת-מוח מכוונת ותעסוקה כפויה. העולם שלנו נשלט על-ידי קונצרנים גדולים, שכולנו משועבדים להם באמצעות מעגל סגור של תעסוקה וצריכה, ובאמצעות שטיפת-מוח (פרסום ויחסי-ציבור, וגם 'חינוך'), היוצרת בנו תחושה מדומה של 'חופש בחירה' (כחלק משאר המושגים הכוזבים של 'זכויות האדם', המשמשות בעיקר את בעלי-השליטה).
האימון הרגשי מזהה את המיומנויות הרגשיות שלנו, שהאמפתיה היא אחת מהן. אלו אינן מיומנויות רגשיות המוטבעות בנו מלידה, אלא יכולות שעלינו לפתח באמצעות לימוד ותרגול. התרבות האנוכית דיכאה את האפשרות לפתח את המיומנויות הרגשיות שלנו, אך כל אחד מאתנו יכול לשוב ולעשות זאת בכוחות עצמו, ללא 'חינוך' או 'טיפול נפשי' או מניפולציה אחרת.
אני אינני מוכשר יותר מאחרים, וגם לי יש נטיה לאנוכיות ולבטלנות, וגם חרדה גדולה הנובעת מפוסט-טראומה (הלם-קרב). למרות זאת, בזכות תרגול יומיומי של האימון הרגשי, הצלחתי להתרחק מעט מן התרבות האנוכית ולקיים חיים מאושרים מבלי לשלול את התרבות האנוכית שבה אני חי או להתעמת איתה. ילדי מעולם לא הלכו לבית-ספר, ולמרות זאת הם אינם בטלנים, הם יצירתיים ובעלי יכולות חברתיות ויודעים ללמוד ולהסתגל בכוחות עצמם לעולם הסובב אותם.
תודה על ההערות שאפשרו לי להאיר במשהו את הדברים, ושבוע טוב,
דרור
בטלן! עצלן! / שיקו כץ22/03/2014 16:43
שלום אורי, הערה קטנה. לא מוכר לי בעל חיים החי בטבע ומתנהג בבטלנות. אבל אפשר היה בעבר לראות בארץ סוס או חמור רתומים לעגלה והעגלון מצליף בהם מפני שהם "מתעצלים". אני מבין מזה שהבטלן הוא מי שמתחמק ממטלות הנכפות עליו על ידי מערכות כוחניות - לא מסדר את החדר, לא מכין שיעורי בית, לא קם בבוקר לעבודה, במקום לעדור ולנקש עשבים הוא יושב על הטורייה וכיו"ב דוגמאות אין ספור.
האיש שאתה מתאר כיושב מול הטלוויזיה ובוהה הוא האיש המותש ע"י השלטון החמסן והבלתי מתחשב. הוא ממש לא בטלן. אבל היכולת שלו לקרוא את המציאות החיצונית והפנימית נשחקה לבלי הכר.
שיקו
/ רחל שליטא15/02/2014 22:32
דרור יקר, חשיבה ביקורתית היא גם החשיבה המחלצת את פעולותיהם של מנגנוני כוח ושליטה על התודעה שלנו. היא לאו דווקא
חשיבה שמבקרת אנשים אחרים, אבל היא כן מנסה לחלץ מתוך המציאות המוכתבת לנו מסביב את האלמנטים
(פעמים רבות סמויים מן העין) שמשעבדים את החשיבה שלנו ומקבעים אותה בתוך עולם, בעיקר צרכני קפיטליסטי.
היא לא חייבת לבוא במקום חשיבה רגשית, אבל היא מועילה לנו ברצוננו להיות אנשים אוטונומיים (באופן יחסי)
בתוך העולם של היום.
ביקורתיות ומנגנוני שליטה / ד"ר דרור גרין 18/02/2014 07:45
רחל יקרה,
אין לי, כמובן, כל התנגדות לחשיבה ביקורתית במובנה המקורי, הקרטזיאני, כלומר לחשיבה המבקרת את עצמה. כתבתי על השיבוש במושג 'חשיבה ביקורתית' שהפך אותה למכשיר המבקר ושולל אחרים.
כתבתי על הסכנה שבאמונה ברציונליות, ובאמונה שלחשיבה הביקורתית יש גם השפעה על תהליכים רגשיים. האמונה הזו שיתקה את המיומנויות הרגשיות שלנו, ופגעה ביכולת האינטואיטיבית שלנו.
אם חשיבה ביקורתית היתה מחלצת אותנו ממנגנוני כוח ושליטה לא היינו חיים בעולם קפיטליסטי, היררכי וכוחני. אם חשיבה ביקורתית היתה משפיעה על ההתנהגות שלנו, לא היינו צורכים מזון הפוגע בבריאותנו בכמויות שאינן דרושות לנו, לא היינו משעבדים את חיינו לרכישת מוצרים מיותרים, לא היינו מבלים את חיינו בחברה שאינה מתאימה לנו ולא היינו מתמכרים לצריכת מידע המזיק לנו.
מנגנוני השליטה הקפיטליסטיים עושים שימוש במושגים כמו 'חשיבה רגשית' ו'זכויות אדם' דווקא כדי למנוע מאתנו לשלוט ברגשותינו ולהתנהג באופן אוטונומי, והופכים אותנו ל'צרכנים' כפייתיים. על 'מילכוד האינדיבידואליות' ועל אוטונומיה שיתופית כתבתי כאן בשבוע שעבר.
דווקא מול מנגנוני הכוח הקפיטליסטיים יש צורך בביקורתיות, ולעתים גם בפעולה אלימה, כשם שמותר להילחם נגד כל מה שפוגע בנו. "פעולה אלימה" אין פירושה מחאה על מחיר הקוטג', אלא החרמת רשתות המזון, הפסקת השימוש בכרטיסי אשראי, ויתור על מותגים, קניה ישירה מיצרנים, ושימוש גובר בבארטר.
אני מקווה שהבהרתי מעט את דברי.
להתראות,
דרור
ביקורתיות ומנגנוני שליטה / ד"ר דרור גרין 18/02/2014 07:45
רחל יקרה,
אין לי, כמובן, כל התנגדות לחשיבה ביקורתית במובנה המקורי, הקרטזיאני, כלומר לחשיבה המבקרת את עצמה. כתבתי על השיבוש במושג 'חשיבה ביקורתית' שהפך אותה למכשיר המבקר ושולל אחרים.
כתבתי על הסכנה שבאמונה ברציונליות, ובאמונה שלחשיבה הביקורתית יש גם השפעה על תהליכים רגשיים. האמונה הזו שיתקה את המיומנויות הרגשיות שלנו, ופגעה ביכולת האינטואיטיבית שלנו.
אם חשיבה ביקורתית היתה מחלצת אותנו ממנגנוני כוח ושליטה לא היינו חיים בעולם קפיטליסטי, היררכי וכוחני. אם חשיבה ביקורתית היתה משפיעה על ההתנהגות שלנו, לא היינו צורכים מזון הפוגע בבריאותנו בכמויות שאינן דרושות לנו, לא היינו משעבדים את חיינו לרכישת מוצרים מיותרים, לא היינו מבלים את חיינו בחברה שאינה מתאימה לנו ולא היינו מתמכרים לצריכת מידע המזיק לנו.
מנגנוני השליטה הקפיטליסטיים עושים שימוש במושגים כמו 'חשיבה רגשית' ו'זכויות אדם' דווקא כדי למנוע מאתנו לשלוט ברגשותינו ולהתנהג באופן אוטונומי, והופכים אותנו ל'צרכנים' כפייתיים. על 'מילכוד האינדיבידואליות' ועל אוטונומיה שיתופית כתבתי כאן בשבוע שעבר.
דווקא מול מנגנוני הכוח הקפיטליסטיים יש צורך בביקורתיות, ולעתים גם בפעולה אלימה, כשם שמותר להילחם נגד כל מה שפוגע בנו. "פעולה אלימה" אין פירושה מחאה על מחיר הקוטג', אלא החרמת רשתות המזון, הפסקת השימוש בכרטיסי אשראי, ויתור על מותגים, קניה ישירה מיצרנים, ושימוש גובר בבארטר.
אני מקווה שהבהרתי מעט את דברי.
להתראות,
דרור
ההירהור השבועי / אסתר ברנשטיין05/01/2014 13:22
שלום דרור,
ההירהור השבועי הגיע אלי בדיוק בנקודה קריטית בחיי:
ב-31.3.14 (בעוד 3 חודשים) אני עומדת לפרוש לגמלאות אחרי 39 שנות עבודה.
מצד אחד אני מוכנה ושמחה לשינוי, מצד שני חוששת ממנו (העבודה היתה חלק מאד משמעותי בחיי...)
מקריאת הדברים שכתבת הגעתי למספר תובנות שאני גם מקווה שאצליח לממש.
תודה על הדברים.
אסתר
ניהול הזמן של היציאה לגמלאות / ד"ר דרור גרין 05/01/2014 13:36
אסתר יקרה,
זמן הפרישה לגמלאות הוא אכן נקודת מפנה בניהול הזמן של חיינו, העלול לגרום למשבר או לפתיחת דרך חדשה.
החששות שלך מאוד מובנים, אבל אני מאמין שאם תכיני את עצמך לשינוי תמצאי שהזמן של חיינו הוא אוצר גדול, וכעת, כשזמן רב יתפנה בחייך, תוכלי למלא אותו בתכנים עשירים ובעלי משמעות.
בהרהור השבועי אני מציג רק הצצה לאפשרויות ליישום עקרונות האימון הרגשי בחיי היום-יום. בפרק על ניהול הזמן בספר 'אימון רגשי' הרחבתי בנושא זה, שהוא אולי המהותי ביותר בחיינו (הזמן הוא הערך החשוב ביותר בחיינו, משום שהוא החיים עצמם).
אני מאחל לך פרישה מוצלחת ותהליך שינוי מתון ונעים,
דרור
ניהול הזמן של היציאה לגמלאות / ד"ר דרור גרין 05/01/2014 13:36
אסתר יקרה,
זמן הפרישה לגמלאות הוא אכן נקודת מפנה בניהול הזמן של חיינו, העלול לגרום למשבר או לפתיחת דרך חדשה.
החששות שלך מאוד מובנים, אבל אני מאמין שאם תכיני את עצמך לשינוי תמצאי שהזמן של חיינו הוא אוצר גדול, וכעת, כשזמן רב יתפנה בחייך, תוכלי למלא אותו בתכנים עשירים ובעלי משמעות.
בהרהור השבועי אני מציג רק הצצה לאפשרויות ליישום עקרונות האימון הרגשי בחיי היום-יום. בפרק על ניהול הזמן בספר 'אימון רגשי' הרחבתי בנושא זה, שהוא אולי המהותי ביותר בחיינו (הזמן הוא הערך החשוב ביותר בחיינו, משום שהוא החיים עצמם).
אני מאחל לך פרישה מוצלחת ותהליך שינוי מתון ונעים,
דרור
זמן מיתולוגי וזמן היסטורי / אורי רוזנברג04/01/2014 20:10
בתגובה להרהור השבועי בנושא ניהול הזמן:
הזמן התלוי במחזוריות עונות השנה הוא זמנן של הדתות הפגאניות - זהו זמן מיתולוגי.
הדתות המונותיאיסטיות עברו לזמן הפועל על ציר ישר, שאינו מחזורי - זמן היסטורי.
בעוד שבזמן המיתולוגי חוגגים את הופעתו המחודשת של האל בצורה מחזורית - למשל הופעתו של אל השמש אוזיריס השוקע בים אך שב ומופיע שנית - הרי שנקודת האפס לציון התחלת הזמן ההיסטורי צויינה על ידי הרג האל. בנצרות: צליבתו של ישו ומנקודה זו בזמן החלה "הספירה" וביהדות סיפור העקידה.
שבוע טוב.
מוקדם ומאוחר / ד"ר דרור גרין 04/01/2014 22:31
אורי יקר,
אתה צודק, כמובן, בנוגע לזמן המיתולוגי (זו הסיבה שאני מעדיף את עבודת האלילים על המונותיאיזם). מחזוריות העונות בטבע אינה מותנית, כמובן, במשחק האנושי בדתות, אבל החיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח יצר בעבר פולחנים רבים הקשורים במחזוריות הזו.
החיבור בין יצירת המונותיאיזם לבין המצאת חץ הזמן החד-כיווני חשוב ביותר, ומעורר בי מחשבות רבות. תודה.
הרעיון הזה מרתק, משום שהוא מתחבר ליצירת החשיבה המערבית בראשית ימיה של הפילוסופיה היוונית, עם ההפרדה האפלטונית בין גוף לנפש, מה שהוביל מאוחר יותר להפרדה בין כל התחומים (וזה מה שיצר בתרבות המערבית את ה'התמחות', את ההפרדה שבין התרבות לבין החיים, וגם את התחרותיות והרכושנות).
מדוע אתה חושב שביהדות החלה הספירה בסיפור העקידה? אולי אז החל הנרטיב היהודי, אבל נדמה לי שהספירה מתחילה בבריאת העולם, כפי שמקובל בלוח העברי.
לוחות הזמנים המבוססים על חץ הזמן החד-כיווני מוותרים על המחזוריות, ובכך מערערים את תחושת המקום הבטוח, ויוצרים למעשה מקום בטוח כוזב המעורר את המתח והלחץ המאפיינים את החיים המערבייים בתקופתנו.
תודה, ושבוע טוב,
דרור
מעגל מיתולוגי / אורי רוזנברג 05/01/2014 00:20
הי דרור
כדי לצאת מן המעגל המיתולוגי המחזורי צריך משהו שיסמל מהלך חד-כיווני שאינו הפיך ואין ממנו חזרה. אין טוב מן המוות למטרה הזו. עקדת יצחק שהוחלפה סימבולית ברצח האייל שימשה למטרה הזו ומציינת את ראשית האומה והברית בינה לבין אלוהים. כאשר אנו מדברים על אבות האומה אנו מתחילים מאברהם ולא מאדם וחווה והדורות שאחריהם שהיו כעין מעבדה של ניסויים בבני אדם, עם הרבה כשלונות (קין והבל, מגדל בבל, מבול) לא משהו מגובש ולא קשור עדיין קשר אמיץ לארץ ישראל. אל תשכח שהסיפורים האלה הופיעו גם במיתוסים של עמים אחרים במסופוטמיה. בספרים החיצוניים, אשר לא נכללו בתנ"ך מסיבות פוליטיות יש מהלך דברים שונה ודמויות מיתולוגיות נוספות שהודרו מן המסורה (בעלי אופי מיסטי יותר).
אני משער שהספירה מבריאת העולם היא משהו שרירותי שנעשה בדיעבד בלי ביסוס היסטורי, בעוד שהנוצרים החלו את הספירה בזמן אמת. אבל היסטורית, אנחנו יודעים פחות או יותר מתי הופיעו העברים (חבירוּ) כאן וזה תואם לתקופת האבות.
למזלנו, נותרו יסודות פגאניים רבים ביהדות, והם משתקפים בחגינו (חנוכה למשל, והחגים החקלאיים - ראה לוח גזר).
חרדת המוות ומעגל העונות / ד"ר דרור גרין 05/01/2014 00:31
אורי יקר,
קלעת למטרה.
חרדת-המוות הטבעית שלנו היא בלתי-נסבלת, ולכן אנחנו זקוקים ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. אני, כמובן, מצטער מאוד על הוויתור על המעגל המיתולוגי המחזורי.
כפי שכתבת, המונותיאיזם עושה שימוש בחרדת-המוות למטרות הפחדה, ומציע פיתויים יוצרי ביטחון כוזב בהבטחות לעולם הבא.
גם הדתות החדשות, ההומניזם והאמונה בכסף, למשל, משעבדות את הזמן האנושי לאידיאלים המבטיחים מקום בטוח כוזב, ויוצרות שיעבוד ועבדות שכמוהו לא היו בהיסטוריה האנושית.
שבוע טוב,
דרור
אבל ....... / שולמית21/01/2014 04:48
שלום לאורי ודרור
קראתי את ההתכתבות ביניכם.
אין לי הידע לגבי דתות אחרות, כדי להגיב עליהן. אך, ביהדות יש מחזוריות שקשורה מאוד לעונות השנה במיוחד, כמעט כל המשנה בנוייה על תשובות לשאלות שעלו בחקלאים היהודים בא"י, על האיך המותר והאסור בדרך החיים הקשורה לאדמה.
פרשת השבוע הנקראת בכל שבוע בכל שנה בכל 7 שנים מחדש. חג שמחת תורה - סוף והתחלה חדשה. אנו מצווים להתחדש, ידעתם? הקריאה בספר החירות שלנו (הגדת פסח) בכל דור מחדש. תפילה לירח בכל חודש.
ואם נרד לניהול הזמן היומי, ולא השנתי, ישנו סידור התפילה. 'מודה אני לפניך...' כל בוקר ובוקר. דווקא ביהדות יש חשיבות למחזוריות ניהול הזמן היומי, השבועית, השנתית, ומחזור שבע השנים.
הרי יש מחזורי תפילה (זה השם!). וישנן הברכות.
לא הכל מושלם(זו לא הייתה כוונת הכתיבה), ואני שמחה על הקולות החדשים ביהדות הדתית והחרדית של נשים וגברים.
נכנסתי לשם הדיוק, שהוא חשוב.
היהודית היא דת מונותאיסטית, לא? לא בטוח שהיא מערבית, כראיית עולם.
מעניין לברר האם היהדות החלה בספירה קדימה. על זה לא חשבתי. מעניין הצורך הזה.
ובעניין מערב ומזרח, בארכיטקטורה (בה אני מבינה) - הגנים המערביים בנויים בצירים ישרים לחלוטין (לפעמים יש משחק של מבוך) , ובד"כ סביב מרכז אחד חשוב. ישנה שליטה טוטלית. רואים כמעט את כל השביל כשעומדים בתחילתו. בגן היפני, למשל, כדי להגיע מהכניסה למטרה (בית, או מקדש), עוברים בדרך פתלתלה, מפתיעה ומעוררת מחשבה; והשבילים, על שטח קטן מאוד, הרבה יותר ארוכים מעוצבים ומעוררים מצבים מנטליים שונים. מה שתומך במה שמתואר בהתכתבות שלכם.
שולה
זמן מזרח וזמן מערב / ד"ר דרור גרין 21/01/2014 07:49
שולה יקרה,
את, כמובן, צודקת. הדתות המונותיאיסטיות, ובראשן היהדות, לא מחקו לגמרי את עבודת-האלילים, אלא סיפחו אותה אליהן. כך גם מחזורי העונות הוטמעו לתוך היהדות וכפי שכתבת, לתוך 'מחזורי התפילה. חגי הטבע העבריים הם הוכחה לכך.
היהדות, ובעקבותיה הנצרות והאיסלאם, לא יכלו לשנות את מחזור העונות בטבע או להתעלם ממנו. אבל בתחכום רב הן הצליחו להסיט אותו ממוקד העשיה שלנו. אם הדתות הפגניות התמקדו בהאלההת הטבע, בתפילה לגשם ובהערצת השמש, המצאת המונותיאיזם יצרה הפרדה בין עולם הטבע לבין אידיאל מופשט, אלוהים (ובעקבותיו גם 'האמת' היחידה), חשוב הרבה יותר. וכך, במקום לטפח את אהבת עונות השנה, החריש והקציר, אנחנו הופכים אותם לחלק מפולחן ממוקד יותר של הערצת האל האחד, הבלתי-נראה.
ההפרדה שבין החיים ועולם הטבע לבין האלוהים הפכה גם להפרדה שבין גוף לנפש, ובין תחושת הגוף האותנטית לבין ה'ידיעה' ה'אמיתית' השמורה למתי-מעט (כהנים, פילוסופים, שליטים). וכך השתעבדו גם החגים היהודיים לנקודות ציון בזמן היסטורי חד-כיווני, ולתאריכים שהם נקודות בזמן הזה: יציאת מצרים, חורבן הבית הראשון והשני, וכו'. חגי הטבע היהודיים אינם מחברים אותנו לעבודת האדמה, לפעילות בטבע, אלא להרהור ושיר ושיח על מחזוריות הטבע הקדומה, כשאנו יושבים במגדלים העירוניים שלנו.
תפיסת הזמן החד-כיוונית יצרה את התרבות המערבית המתכלה, המתחלפת, האופנתית, התחרותית והצרכנית, היוצרת שינויים מהירים שאינם מתאימים לניהול הזמן של הטבע, ויוצרים לחץ אדיר המשפיע באופן ישיר על איכות חיינו. תפיסת העולם המזרחית, הלא חד-כיוונית, היא תפיסה פסיפסית, המשלבת בין תחומים שונים ומחברת את כולם לניהול הזמן של הטבע. כך, למשל, מוסיקה שאינה מושמעת באולמות קונצרטים אלא היא חלק מן החיים, מוסיקה של בוקר ומוסיקה של ערב, מוסיקה של תפילה ומוסיקה של עבודה.
(קשה שלא להכליל ולפשט בניסוח מקוצר כזה של הדברים).
תודה, ושבוע טוב,
דרור
זמן מזרח וזמן מערב / ד"ר דרור גרין 21/01/2014 07:49
שולה יקרה,
את, כמובן, צודקת. הדתות המונותיאיסטיות, ובראשן היהדות, לא מחקו לגמרי את עבודת-האלילים, אלא סיפחו אותה אליהן. כך גם מחזורי העונות הוטמעו לתוך היהדות וכפי שכתבת, לתוך 'מחזורי התפילה. חגי הטבע העבריים הם הוכחה לכך.
היהדות, ובעקבותיה הנצרות והאיסלאם, לא יכלו לשנות את מחזור העונות בטבע או להתעלם ממנו. אבל בתחכום רב הן הצליחו להסיט אותו ממוקד העשיה שלנו. אם הדתות הפגניות התמקדו בהאלההת הטבע, בתפילה לגשם ובהערצת השמש, המצאת המונותיאיזם יצרה הפרדה בין עולם הטבע לבין אידיאל מופשט, אלוהים (ובעקבותיו גם 'האמת' היחידה), חשוב הרבה יותר. וכך, במקום לטפח את אהבת עונות השנה, החריש והקציר, אנחנו הופכים אותם לחלק מפולחן ממוקד יותר של הערצת האל האחד, הבלתי-נראה.
ההפרדה שבין החיים ועולם הטבע לבין האלוהים הפכה גם להפרדה שבין גוף לנפש, ובין תחושת הגוף האותנטית לבין ה'ידיעה' ה'אמיתית' השמורה למתי-מעט (כהנים, פילוסופים, שליטים). וכך השתעבדו גם החגים היהודיים לנקודות ציון בזמן היסטורי חד-כיווני, ולתאריכים שהם נקודות בזמן הזה: יציאת מצרים, חורבן הבית הראשון והשני, וכו'. חגי הטבע היהודיים אינם מחברים אותנו לעבודת האדמה, לפעילות בטבע, אלא להרהור ושיר ושיח על מחזוריות הטבע הקדומה, כשאנו יושבים במגדלים העירוניים שלנו.
תפיסת הזמן החד-כיוונית יצרה את התרבות המערבית המתכלה, המתחלפת, האופנתית, התחרותית והצרכנית, היוצרת שינויים מהירים שאינם מתאימים לניהול הזמן של הטבע, ויוצרים לחץ אדיר המשפיע באופן ישיר על איכות חיינו. תפיסת העולם המזרחית, הלא חד-כיוונית, היא תפיסה פסיפסית, המשלבת בין תחומים שונים ומחברת את כולם לניהול הזמן של הטבע. כך, למשל, מוסיקה שאינה מושמעת באולמות קונצרטים אלא היא חלק מן החיים, מוסיקה של בוקר ומוסיקה של ערב, מוסיקה של תפילה ומוסיקה של עבודה.
(קשה שלא להכליל ולפשט בניסוח מקוצר כזה של הדברים).
תודה, ושבוע טוב,
דרור
אבל ....... / שולמית21/01/2014 04:48
שלום לאורי ודרור
קראתי את ההתכתבות ביניכם.
אין לי הידע לגבי דתות אחרות, כדי להגיב עליהן. אך, ביהדות יש מחזוריות שקשורה מאוד לעונות השנה במיוחד, כמעט כל המשנה בנוייה על תשובות לשאלות שעלו בחקלאים היהודים בא"י, על האיך המותר והאסור בדרך החיים הקשורה לאדמה.
פרשת השבוע הנקראת בכל שבוע בכל שנה בכל 7 שנים מחדש. חג שמחת תורה - סוף והתחלה חדשה. אנו מצווים להתחדש, ידעתם? הקריאה בספר החירות שלנו (הגדת פסח) בכל דור מחדש. תפילה לירח בכל חודש.
ואם נרד לניהול הזמן היומי, ולא השנתי, ישנו סידור התפילה. 'מודה אני לפניך...' כל בוקר ובוקר. דווקא ביהדות יש חשיבות למחזוריות ניהול הזמן היומי, השבועית, השנתית, ומחזור שבע השנים.
הרי יש מחזורי תפילה (זה השם!). וישנן הברכות.
לא הכל מושלם(זו לא הייתה כוונת הכתיבה), ואני שמחה על הקולות החדשים ביהדות הדתית והחרדית של נשים וגברים.
נכנסתי לשם הדיוק, שהוא חשוב.
היהודית היא דת מונותאיסטית, לא? לא בטוח שהיא מערבית, כראיית עולם.
מעניין לברר האם היהדות החלה בספירה קדימה. על זה לא חשבתי. מעניין הצורך הזה.
ובעניין מערב ומזרח, בארכיטקטורה (בה אני מבינה) - הגנים המערביים בנויים בצירים ישרים לחלוטין (לפעמים יש משחק של מבוך) , ובד"כ סביב מרכז אחד חשוב. ישנה שליטה טוטלית. רואים כמעט את כל השביל כשעומדים בתחילתו. בגן היפני, למשל, כדי להגיע מהכניסה למטרה (בית, או מקדש), עוברים בדרך פתלתלה, מפתיעה ומעוררת מחשבה; והשבילים, על שטח קטן מאוד, הרבה יותר ארוכים מעוצבים ומעוררים מצבים מנטליים שונים. מה שתומך במה שמתואר בהתכתבות שלכם.
שולה
חרדת המוות ומעגל העונות / ד"ר דרור גרין 05/01/2014 00:31
אורי יקר,
קלעת למטרה.
חרדת-המוות הטבעית שלנו היא בלתי-נסבלת, ולכן אנחנו זקוקים ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. אני, כמובן, מצטער מאוד על הוויתור על המעגל המיתולוגי המחזורי.
כפי שכתבת, המונותיאיזם עושה שימוש בחרדת-המוות למטרות הפחדה, ומציע פיתויים יוצרי ביטחון כוזב בהבטחות לעולם הבא.
גם הדתות החדשות, ההומניזם והאמונה בכסף, למשל, משעבדות את הזמן האנושי לאידיאלים המבטיחים מקום בטוח כוזב, ויוצרות שיעבוד ועבדות שכמוהו לא היו בהיסטוריה האנושית.
שבוע טוב,
דרור
מעגל מיתולוגי / אורי רוזנברג 05/01/2014 00:20
הי דרור
כדי לצאת מן המעגל המיתולוגי המחזורי צריך משהו שיסמל מהלך חד-כיווני שאינו הפיך ואין ממנו חזרה. אין טוב מן המוות למטרה הזו. עקדת יצחק שהוחלפה סימבולית ברצח האייל שימשה למטרה הזו ומציינת את ראשית האומה והברית בינה לבין אלוהים. כאשר אנו מדברים על אבות האומה אנו מתחילים מאברהם ולא מאדם וחווה והדורות שאחריהם שהיו כעין מעבדה של ניסויים בבני אדם, עם הרבה כשלונות (קין והבל, מגדל בבל, מבול) לא משהו מגובש ולא קשור עדיין קשר אמיץ לארץ ישראל. אל תשכח שהסיפורים האלה הופיעו גם במיתוסים של עמים אחרים במסופוטמיה. בספרים החיצוניים, אשר לא נכללו בתנ"ך מסיבות פוליטיות יש מהלך דברים שונה ודמויות מיתולוגיות נוספות שהודרו מן המסורה (בעלי אופי מיסטי יותר).
אני משער שהספירה מבריאת העולם היא משהו שרירותי שנעשה בדיעבד בלי ביסוס היסטורי, בעוד שהנוצרים החלו את הספירה בזמן אמת. אבל היסטורית, אנחנו יודעים פחות או יותר מתי הופיעו העברים (חבירוּ) כאן וזה תואם לתקופת האבות.
למזלנו, נותרו יסודות פגאניים רבים ביהדות, והם משתקפים בחגינו (חנוכה למשל, והחגים החקלאיים - ראה לוח גזר).
מוקדם ומאוחר / ד"ר דרור גרין 04/01/2014 22:31
אורי יקר,
אתה צודק, כמובן, בנוגע לזמן המיתולוגי (זו הסיבה שאני מעדיף את עבודת האלילים על המונותיאיזם). מחזוריות העונות בטבע אינה מותנית, כמובן, במשחק האנושי בדתות, אבל החיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח יצר בעבר פולחנים רבים הקשורים במחזוריות הזו.
החיבור בין יצירת המונותיאיזם לבין המצאת חץ הזמן החד-כיווני חשוב ביותר, ומעורר בי מחשבות רבות. תודה.
הרעיון הזה מרתק, משום שהוא מתחבר ליצירת החשיבה המערבית בראשית ימיה של הפילוסופיה היוונית, עם ההפרדה האפלטונית בין גוף לנפש, מה שהוביל מאוחר יותר להפרדה בין כל התחומים (וזה מה שיצר בתרבות המערבית את ה'התמחות', את ההפרדה שבין התרבות לבין החיים, וגם את התחרותיות והרכושנות).
מדוע אתה חושב שביהדות החלה הספירה בסיפור העקידה? אולי אז החל הנרטיב היהודי, אבל נדמה לי שהספירה מתחילה בבריאת העולם, כפי שמקובל בלוח העברי.
לוחות הזמנים המבוססים על חץ הזמן החד-כיווני מוותרים על המחזוריות, ובכך מערערים את תחושת המקום הבטוח, ויוצרים למעשה מקום בטוח כוזב המעורר את המתח והלחץ המאפיינים את החיים המערבייים בתקופתנו.
תודה, ושבוע טוב,
דרור
רעש / אורי רוזנברג21/12/2013 20:44
רעש הוא זיהום אקולוגי, כמו כל זיהום אחר, במים אשר אנו שותים או באוויר שאנו נושמים. הטכנולוגיה הסלולרית הדיגיטלית אותה אתה מזכיר, אשר הפכה לנחלת הכלל, ובמובנים רבים שיפרה את איכות חיינו, הפכה גם למטרד ולהפרעה ולרעש, הנובעים מהתנהגות לקוייה ולא מעצם הטכנולוגיה עצמה. מי שנוסע ברכבת ישראל למשל, מותקף מכל עבר בשיחות טלפון שאמורות היו להיות פרטיות ואישיות אך מושמעות לנו בעל כרחנו בקולי קולות. כך גם בבית הקפה ובמסעדה, ובכל מרחב ציבורי. הצלצולים ובוהק מסכי הסמארטפונים מפריעים לנו בעת הצפייה בסרט או בהצגה. זהו אינו כורח המציאות. זהו חוסר נימוס וחוסר התחשבות בזולת. כך נוצר רעש כפול ומכופל, טורד מנוחה ומדיר שלווה. כולם יוצאים נפסדים - הן בעל הטלפון הסלולרי אשר מוותר על חלקים מן הסרט או על הנאתו מארוחה שלווה, וכך גם הסובבים אותו, שלא רק שהנאתם נפגמת, הם גם הופכים לשותפים אינטימיים לשיחותיו בניגוד לרצונם.
לדעתי אפשר להוריד את גודל המטרד כפי שבעזרת חוקים הוצא העישון מן המסעדות, המטוסים ומקומות ציבוריים אחרים. ובאה המנוחה לצופה ולסועד ולנוסע הרוצה להיות בודד...
אקולוגיה רגשית / ד"ר דרור גרין 21/12/2013 21:54
שלום אורי,
זיהום אקולוגי הוא תיאור מדויק של התופעה שתיארתי. תודה.
הזיהום האקולוגי של הרעש כה גדול, עד שאנחנו איננו חשים בו. זה דומה לזיהום האוויר בתל-אביב, שבכל שנה מתים ממנו שלושת-אלפים בני-אדם, ולמרות זאת רק מעטים עוזבים את העיר.
אני התכוונתי, כמובן, לא רק לרעש הווקאלי, אלא גם לרעש הפנימי הנוצר מעודף האינפורמציה וגורם להפרעת קשב עולמית.
חוסר הנימוס עליו אתה מדבר הוא רק תוספת קטנה לרעש הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הלוואי שאפשר היה להתמודד עם חוסר נימוס באמצעות חוקים. אני משער שאתה יודע שאין לזה סיכוי. החוקים משרתים בדרך-כלל את בעלי-ההון, ולא את טובת הציבור, וקשה מאוד לכפות אותם. שינוי יכול לנבוע משינוי של תרבות, ואת זה כל אחד מאתנו צריך לעשות בעצמו.
האימון הרגשי מציע דרך-חיים ליצירת אקולוגיה רגשית, וזה אינו פתרון קסם אלא תרגול יומיומי, שמאפשר לכל אחד, באמצעות נחישות והתמדה, לשנות את חייו.
שבוע טוב ונעים, ושקט,
דרור
אקולוגיה רגשית / ד"ר דרור גרין 21/12/2013 21:54
שלום אורי,
זיהום אקולוגי הוא תיאור מדויק של התופעה שתיארתי. תודה.
הזיהום האקולוגי של הרעש כה גדול, עד שאנחנו איננו חשים בו. זה דומה לזיהום האוויר בתל-אביב, שבכל שנה מתים ממנו שלושת-אלפים בני-אדם, ולמרות זאת רק מעטים עוזבים את העיר.
אני התכוונתי, כמובן, לא רק לרעש הווקאלי, אלא גם לרעש הפנימי הנוצר מעודף האינפורמציה וגורם להפרעת קשב עולמית.
חוסר הנימוס עליו אתה מדבר הוא רק תוספת קטנה לרעש הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הלוואי שאפשר היה להתמודד עם חוסר נימוס באמצעות חוקים. אני משער שאתה יודע שאין לזה סיכוי. החוקים משרתים בדרך-כלל את בעלי-ההון, ולא את טובת הציבור, וקשה מאוד לכפות אותם. שינוי יכול לנבוע משינוי של תרבות, ואת זה כל אחד מאתנו צריך לעשות בעצמו.
האימון הרגשי מציע דרך-חיים ליצירת אקולוגיה רגשית, וזה אינו פתרון קסם אלא תרגול יומיומי, שמאפשר לכל אחד, באמצעות נחישות והתמדה, לשנות את חייו.
שבוע טוב ונעים, ושקט,
דרור
לנושא אכילה במרכזי בילוי וקניות / אורי רוזנברג08/12/2013 20:52
שלום דרור,
ברצוני להוסיף תובנה משלי לנושא האכילה המהווה חלק מכל פעילות תרבותית-רוחנית שלנו. בנוסף לדברים הנכונים והנכוחים שכתבת, אני חושב שקיימת אצלנו דרך "חינוך" והקניית הרגלים המוטבעת בילד מגיל מוקדם. כוונתי לאותן אמהות, אשר מנסות להתגבר על חוסר הרצון של ילדיהם לאכול (בכמויות המופרזות הרצויות לאם) ו"דוחפות" לילד את האוכל ברגע של הסחת הדעת. כלומר - לוקחות את הילד לחזות בסרט קולנוע ודוחפות לו את הפרי והסנדוויץ' תוך כדי צפייה. וכך גם בטיול, בחוף הים ובהצגת-ילדים ובכל פעילות של בילוי. כך נוצרת אצל הילד כעין התנייה (כמו הרפלקס המותנה של פאבלוב). הילד הגדל כבר אינו יכול לעשות כלום - סרט, הצגה, ישיבה מול מסך הטלוויזיה - מבלי ללעוס משהו. ריח הפופקורן המסתער על חושיו בכניסה לקולנוע עונה היטב על צרכים אלה. וזה עובר מדור לדור.
האנשים עולים לירושלים לבקר בכותל, אך עיקר מעיניהם כבר נתונים לחומוס באבו-גוש הממתין להם בדרך חזרה הביתה.
יישר כח
אורי
חינוך לאכילה / ד"ר דרור גרין 08/12/2013 21:31
אורי יקר,
תודה על התוספת החשובה. אכן, מילדות מאביסים אותנו בכמויות מוגזמות של מזון.
הוויתור על ההנקה ותערובות המזון המוכנות הם ההכנה לתרבות של מזון מעובד וחטיפים (כלומר מזון מיותר).
קשה לתאר את הנזק שבאכילה המופרזת. ראשית, עודף משקל הוא אולי המחלה הנפוצה ביותר היום, הגורמת למחלות רבות ומקצרת את חיינו. האכילה המופרזת דורשת משאבים עצומים המשעבדים אותנו לשעות עבודה מופרזות, ובמקביל פוגעים במקורות האנרגיה ומזהמים את העולם.
מה שמאפשר את ההתניה ושטיפת המוח היוצרת תרבות של אכילה מופרזת הוא הלחץ העצום שבו כולנו חיים בעולם רועש מעודף אינפורמציה ומחרדות יזומות של מוסדות ההון-שלטון.
שבוע טוב,
דרור
חינוך לאכילה / ד"ר דרור גרין 08/12/2013 21:31
אורי יקר,
תודה על התוספת החשובה. אכן, מילדות מאביסים אותנו בכמויות מוגזמות של מזון.
הוויתור על ההנקה ותערובות המזון המוכנות הם ההכנה לתרבות של מזון מעובד וחטיפים (כלומר מזון מיותר).
קשה לתאר את הנזק שבאכילה המופרזת. ראשית, עודף משקל הוא אולי המחלה הנפוצה ביותר היום, הגורמת למחלות רבות ומקצרת את חיינו. האכילה המופרזת דורשת משאבים עצומים המשעבדים אותנו לשעות עבודה מופרזות, ובמקביל פוגעים במקורות האנרגיה ומזהמים את העולם.
מה שמאפשר את ההתניה ושטיפת המוח היוצרת תרבות של אכילה מופרזת הוא הלחץ העצום שבו כולנו חיים בעולם רועש מעודף אינפורמציה ומחרדות יזומות של מוסדות ההון-שלטון.
שבוע טוב,
דרור
ברכותיי / לינה ארנון08/12/2013 07:38
שלום וברכה.
ברכותיי לעלון האינטרנטי המרגש. בהחלט יש כאן טיפים. חשיבה. רגש. אימון. נכונות. נתינה ללא גבול. בהצלחה.
תודה / ד"ר דרור גרין 08/12/2013 09:18
לינה יקרה,
אני שמח לשמוע את קולך גם כאן, בהרהור השבועי החדש, שירחיב קצת יותר על נקודת המבט החדשה ועל תפיסת העולם האופטימית של האימון הרגשי.
שבוע טוב,
דרור
תודה / ד"ר דרור גרין 08/12/2013 09:18
לינה יקרה,
אני שמח לשמוע את קולך גם כאן, בהרהור השבועי החדש, שירחיב קצת יותר על נקודת המבט החדשה ועל תפיסת העולם האופטימית של האימון הרגשי.
שבוע טוב,
דרור
/ איריס 04/12/2013 15:59
הי דרור.
המון הערכה למסרים המיוחדים המגיעים בפיוט דפשיר , בשורות התובנות שלך , בצילומים ובכתיבה על אורח חייכם .
חלק מהתכנים לוקחת לסדנאות שלי, למטופלים, לקריאה משותפת עם בן זוגי ואחרים...השראה ... ואפרופו המקום הבטוח -
אצלי הוא לגמרי מהדהד במהלך קריאת הדברים.
תודות ! חורף חמים לכם.
איריס.
ההרהור השבועי / ד"ר דרור גרין 08/12/2013 09:16
איריס יקרה,
ב'פיוט' אני מתמקד בכל שבוע בשיר, מנקודת המבט של האימון הרגשי, ואילו כאן, בהרהור השבועי, אני משתדל להרחיב את נקודת המבט ולהציג אפשרויות שונות של התבוננות בעולם מבעד לתפיסת העולם הזו.
שבוע טוב ונעים,
דרור
ההרהור השבועי / ד"ר דרור גרין 08/12/2013 09:16
איריס יקרה,
ב'פיוט' אני מתמקד בכל שבוע בשיר, מנקודת המבט של האימון הרגשי, ואילו כאן, בהרהור השבועי, אני משתדל להרחיב את נקודת המבט ולהציג אפשרויות שונות של התבוננות בעולם מבעד לתפיסת העולם הזו.
שבוע טוב ונעים,
דרור
טעות בגיליון 2 / שולמית24/11/2013 01:18
טעות בגיליון 2:
"נעשה ונשמע" השני לפני הסוף, התכוונת וודאי ל"נשמע ונעשה" ("יצרה מערכת חינוך שאינה מבוססת על עשיה, אלא על ידע תיאורטי ...")