היי לד"ר גרין,
ההייחסות שלך במאמר הזה ממוקדת בנפגעי טראומה של מלחמה , מה בנוגע לטראומות אחרות כמו אובדן של בן משפחה ושכול.
תודה
היי לד"ר גרין,
ההייחסות שלך במאמר הזה ממוקדת בנפגעי טראומה של מלחמה , מה בנוגע לטראומות אחרות כמו אובדן של בן משפחה ושכול.
תודה
אתי יקרה,
בהרהור על טראומה ואימון רגשי התייחסתי למלחמה, משום שהתייחסתי למלחמה הנוכחית ולחיים בצל הטילים.
אין כל הבדל בין טראומה הנובעת ממלחמה, או טראומה הנובעת מאירוע אחר של סיכון חיים קיצוני, כמו חוויית אונס, אלימות, תאונה, מחלה או אבדן של אדם קרוב.
כל טראומה מתבטאת בפגיעה קשה ביותר בתפקוד של התהליך הרגשי. האימון הרגשי מציע דרך פשוטה ויעילה לתרגול יומיומי של המיומנויות הרגשיות, המאפשר לנפגעי טראומה לשוב ולתפקד ברשת החברתית.
כדי לאפשר לנפגעי הטראומה לעשות זאת, הם זקוקים לקהילה תומכת, ובמיוחד למשפחה הקרובה ולבני-הזוג.
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
כתבתי כאן בעבר על 'תאגידי הטראומה',
טראומה היא פגיעה קשה בתחושת המקום הבטוח. היא אינה מחלה שאפשר לרפא, אלא בגידה של הקהילה בפרט.
מי שמתפרנס מן הטראומה מבחין, לתועלתו, בין הלומי-קרב לנפגעי אונס, בין קורבנות תאונות דרכים לילדים מוכים. מי שמתפרנס מן הטראומה הופך אותה לאבחון פסיכיאטרי וממציא טכניקות פלאים יקרות ומגייס כספים למחקרים שיוכיחו את יעילותן.
ההתייחסות לטראומה דומה להתייחסות החברתית כלפי יוצאי-הדופן בכל מהלך ההיסטוריה, ועל כך כתב פוקו בספר 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'. הרחקת השונים והפגועים מאפשרת למערכות החברתיות להתנער מאחריות בשם ה'אינדיבידואליות', ולהקריב את הפגועים.
יום טוב ונעים,
דרור
מילי יקרה,
אכן עצוב לגלות את הרוע והאנוכיות שבעולם, אבל אי-אפשר להתעלם מקיומם.
גם בתחום הטראומה יש הרבה ניצול וציניות.
מניסיוני האישי כהלום-קרב וכמומחה בתחום זה, ומהיכרותי עם מאות הלומי-קרב, וגם ממפגשי עם ראשי אגף השיקום, גילית שמערכת אדירה המתוקצבת במיליארדי שקלים פועלת כדי למנוע מהלומי-הקרב לממש את הזכויות המגיעות להם. יש לי עדויות מוצקות לכך (ויש גם פרסומים רבים, ובהם גילוי בתוכניתה של אילנה דיין על חוקרים פרטיים הנשלחים על-ידי אגף השיקום לעקוב אחר הלומי-קרב כדי להפחית את אחוזי הנכות מנפגעי טראומה. אני עצמי היכרתי הלומי-קרב שאחוזי הנכות שלהם הופחתו לאחר שהתחתנו, ושהתגמולים המגיעים להם קוצצו משום שהעזו למצוא לעצמם עבודה זמנית).
גם גופים התנדבותיים, כמו נט"ל, מייצגים משחקי כוח והיררכיה של פסיכולוגים בעלי אידיאולוגיות ואינטרסים שונים על חשבון העזרה לנפגעי נטראומה.
לילה טוב,
דרור
מילי יקרה,
אכן עצוב לגלות את הרוע והאנוכיות שבעולם, אבל אי-אפשר להתעלם מקיומם.
גם בתחום הטראומה יש הרבה ניצול וציניות.
מניסיוני האישי כהלום-קרב וכמומחה בתחום זה, ומהיכרותי עם מאות הלומי-קרב, וגם ממפגשי עם ראשי אגף השיקום, גילית שמערכת אדירה המתוקצבת במיליארדי שקלים פועלת כדי למנוע מהלומי-הקרב לממש את הזכויות המגיעות להם. יש לי עדויות מוצקות לכך (ויש גם פרסומים רבים, ובהם גילוי בתוכניתה של אילנה דיין על חוקרים פרטיים הנשלחים על-ידי אגף השיקום לעקוב אחר הלומי-קרב כדי להפחית את אחוזי הנכות מנפגעי טראומה. אני עצמי היכרתי הלומי-קרב שאחוזי הנכות שלהם הופחתו לאחר שהתחתנו, ושהתגמולים המגיעים להם קוצצו משום שהעזו למצוא לעצמם עבודה זמנית).
גם גופים התנדבותיים, כמו נט"ל, מייצגים משחקי כוח והיררכיה של פסיכולוגים בעלי אידיאולוגיות ואינטרסים שונים על חשבון העזרה לנפגעי נטראומה.
לילה טוב,
דרור
מילי יקרה,
כתבתי כאן בעבר על 'תאגידי הטראומה',
טראומה היא פגיעה קשה בתחושת המקום הבטוח. היא אינה מחלה שאפשר לרפא, אלא בגידה של הקהילה בפרט.
מי שמתפרנס מן הטראומה מבחין, לתועלתו, בין הלומי-קרב לנפגעי אונס, בין קורבנות תאונות דרכים לילדים מוכים. מי שמתפרנס מן הטראומה הופך אותה לאבחון פסיכיאטרי וממציא טכניקות פלאים יקרות ומגייס כספים למחקרים שיוכיחו את יעילותן.
ההתייחסות לטראומה דומה להתייחסות החברתית כלפי יוצאי-הדופן בכל מהלך ההיסטוריה, ועל כך כתב פוקו בספר 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'. הרחקת השונים והפגועים מאפשרת למערכות החברתיות להתנער מאחריות בשם ה'אינדיבידואליות', ולהקריב את הפגועים.
יום טוב ונעים,
דרור
אתי יקרה,
בהרהור על טראומה ואימון רגשי התייחסתי למלחמה, משום שהתייחסתי למלחמה הנוכחית ולחיים בצל הטילים.
אין כל הבדל בין טראומה הנובעת ממלחמה, או טראומה הנובעת מאירוע אחר של סיכון חיים קיצוני, כמו חוויית אונס, אלימות, תאונה, מחלה או אבדן של אדם קרוב.
כל טראומה מתבטאת בפגיעה קשה ביותר בתפקוד של התהליך הרגשי. האימון הרגשי מציע דרך פשוטה ויעילה לתרגול יומיומי של המיומנויות הרגשיות, המאפשר לנפגעי טראומה לשוב ולתפקד ברשת החברתית.
כדי לאפשר לנפגעי הטראומה לעשות זאת, הם זקוקים לקהילה תומכת, ובמיוחד למשפחה הקרובה ולבני-הזוג.
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
אני שמח לשמוע שאת משתפת את ילדיך במחשבות על תרבות התאגידים האכזרית, וגם מספקת להם דוגמה.
לא קל לגדל ילדים בתרבות הצרכנית, משום שהחיים עצמם בתרבות כזו הם הדוגמה המגייסת אותם עמוק אל תוך האנוכיות.
אפילו כאן, בכפר הבולגרי הנידח שלנו, עלינו לעצור מדי פעם את שטף הפיתויים והגירויים ההרסניים החודר גם אלינו.
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
אני שמח לשמוע שאת משתפת את ילדיך במחשבות על תרבות התאגידים האכזרית, וגם מספקת להם דוגמה.
לא קל לגדל ילדים בתרבות הצרכנית, משום שהחיים עצמם בתרבות כזו הם הדוגמה המגייסת אותם עמוק אל תוך האנוכיות.
אפילו כאן, בכפר הבולגרי הנידח שלנו, עלינו לעצור מדי פעם את שטף הפיתויים והגירויים ההרסניים החודר גם אלינו.
שבוע טוב,
דרור
שלום דרור,
בתבונה רבה בנית את ההרהור הזה המכוון לתא המשפחתי. תחילת המאמר הזכירה לי את הספר קנדיד של וולטר בו הוא תוקף את הטענה כי הרע הוא חלק מהקיום האנושי, שעלינו לקבל את גורלנו מתוך אמונה שלכל מה שקורה סביבנו יש סיבה מוצדקת (אין מסובב ללא סיבה) ושאנו חיים בעולם הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים. וולטר רואה בגישה זו תגובה אומללה לסבל האנושי. דרך תלאותיו האבסורדיים של קנדיד, שמתמודד שוב ושוב עם אסונותיו הפוקדים אותו בזה אחר זה, מתחיל הוא לגלות שלא כל מה שקורה הוא תמיד לטובה. קנדיד, התם, גדל בטירתו של הברון תונדר-טן-טרונק בווסטפאליה, בעולם אוטופי, ממנו גורש בשל התאהבות של עלם בעלמה "עבר הבארון תונדר-טן-טרונק על פני הפרגוד, וכשהבחין בסיבה ובמסובבה גירש את קאנדיד מארמונו בעיטות עזות בשתו."
ומה אם לא היתה אוכלת מעץ הדעת?
מילי
מילי יקרה,
האימון הרגשי אינו מבוסס על הנחה אוטופית שטבע האדם טוב מיסודו, אך גם אינו מקבל באופן מוחלט את האמונה בחוק הברירה הטבעית. האימון הרגשי מכיר באינסטינקט הטבעי, האנוכי והאלים, ומציע להעמיד נגדו את האמפתיה ואת המיומנויות הרגשיות, שמאפשרות לנו מדי יום מחדש ליצור עולם טוב יותר.
"ומה אם לא היתה אוכלת מעץ הדעת?"
זו לא אפשרות. סיפור הבריאה הוא משל להתפתחות הטבעית של ילדים, והלימוד והבחירה הם שלב טבעי בהתפתחות הזו.
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
האימון הרגשי אינו מבוסס על הנחה אוטופית שטבע האדם טוב מיסודו, אך גם אינו מקבל באופן מוחלט את האמונה בחוק הברירה הטבעית. האימון הרגשי מכיר באינסטינקט הטבעי, האנוכי והאלים, ומציע להעמיד נגדו את האמפתיה ואת המיומנויות הרגשיות, שמאפשרות לנו מדי יום מחדש ליצור עולם טוב יותר.
"ומה אם לא היתה אוכלת מעץ הדעת?"
זו לא אפשרות. סיפור הבריאה הוא משל להתפתחות הטבעית של ילדים, והלימוד והבחירה הם שלב טבעי בהתפתחות הזו.
שבוע טוב,
דרור
שבוע טוב דרור,
כילדה אהבתי את לימודי הנגינה, אך שנאתי את התרגול (בעיקר סולמות, אבל גם את האטיודים של צ'רני). מאוחר יותר למדתי שהפסנתר המושווה של באך יכול לשמש כספר תרגול וגם להנעים. יצירות שהכריחו אותנו ללמוד וזכורות לי כצורמות במיוחד היו שביל החלב של פאול בן-חיים וקטעים קצרים של בלה ברטוק. אני מצאתי את השקט במוסיקה וגם את המקום שאפשר להעביר דרכו רגשות ולהמציא סיפורים לפי הלך הרוח של המנגינה.
הרעש שמייצרת המוסיקה היום אכן רב, והוא עוטף אותנו בכל מקום, אולי אף נכון יותר לומר תוקף אותנו. בחנויות, בקניונים, במקומות ציבוריים ועוד.
אצל הילדים מעניין התהליך בו הם מכים על קלידי הפסנתר, ובשלב מאוחר יותר, בסביבות גיל שנתיים-שלוש, אוהבים להניח חוברת תווים ולדמות שהם מנגנים את המנגינה הכתובה, תוך שימוש באצבעות, לעיתים בעדינות, לעיתים נמרצות, לעיתים אף מלווים בתנועות גוף, ברצינות מוחלטת.
המוסיקה היא מקום.
מילי
מילי יקרה,
גם בספר 'אימון רגשי' אני ממליץ על נגינה כתרגול יעיל של המיומנויות הרגשיות.
אכן, 'הפסנתר המושווה' הוא דרך נעימה ויעילה ללימוד מוסיקה. אני מלמד את ארבעת ילדי, מדי יום, לנגן בפסנתר (על-פי בקשתם), והיצירה הראשונה שלימדתי אותם היתה הפרלוד הראשון מתוך 'הפסנתר המושווה'.
אולי זו הסיבה שלא מזמן כתבתי את הספר החמישי בסדרת 'הקוסמת הקטנה', לבקשתה של אנדה בתי בת העשר, וכותרתו 'הקוסמת הקטנה והפסנתר המכוון היטב'.
אפשר לקרוא את הספר כאן, בספריית האתר.
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
גם בספר 'אימון רגשי' אני ממליץ על נגינה כתרגול יעיל של המיומנויות הרגשיות.
אכן, 'הפסנתר המושווה' הוא דרך נעימה ויעילה ללימוד מוסיקה. אני מלמד את ארבעת ילדי, מדי יום, לנגן בפסנתר (על-פי בקשתם), והיצירה הראשונה שלימדתי אותם היתה הפרלוד הראשון מתוך 'הפסנתר המושווה'.
אולי זו הסיבה שלא מזמן כתבתי את הספר החמישי בסדרת 'הקוסמת הקטנה', לבקשתה של אנדה בתי בת העשר, וכותרתו 'הקוסמת הקטנה והפסנתר המכוון היטב'.
אפשר לקרוא את הספר כאן, בספריית האתר.
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
בדיוק עכשיו אני קורא ליונתן, מדי ערב, את הנוסח המלא של 'פינוקיו'.
ספרים רבים משמשים את הממסד החינוכי כדי להחדיר את רעיון הטוב-והרע במוחם של הילדים. ב'פינוקיו' הטוב והרע חד-משמעיים, ככרטיס כניסה לעולם האנושי, וחסרה בו הגמישות המאפשרת את הבחירה המוסרית.
תודה,
דרור
כן, מילי,
בגירסה המלאה הצרצר נפגע כבר בתחילת הספר.
את בילבי אנחנו מאוד אוהבים. אני מעדיף את גילגי בתרגום הישן. אלו ספרים המתאימים לילדים שלנו, שמעולם לא ביקרו בבית-ספר.
יום טוב,
דרור
כן, מילי,
בגירסה המלאה הצרצר נפגע כבר בתחילת הספר.
את בילבי אנחנו מאוד אוהבים. אני מעדיף את גילגי בתרגום הישן. אלו ספרים המתאימים לילדים שלנו, שמעולם לא ביקרו בבית-ספר.
יום טוב,
דרור
מילי יקרה,
בדיוק עכשיו אני קורא ליונתן, מדי ערב, את הנוסח המלא של 'פינוקיו'.
ספרים רבים משמשים את הממסד החינוכי כדי להחדיר את רעיון הטוב-והרע במוחם של הילדים. ב'פינוקיו' הטוב והרע חד-משמעיים, ככרטיס כניסה לעולם האנושי, וחסרה בו הגמישות המאפשרת את הבחירה המוסרית.
תודה,
דרור
לדרור, תודה על המאמר הסדור והמחכים.
ברצוני להזכיר דתות חדשות, התופסות תאוצה כיום בין אלו המגדירים עצמם חסרי-דת - למשל טבעונות. כמו בכל דת, הדבקות באורח חיים זה, או אחר מספק לאדם מערכת מובנית של חוקים וכללים להם הוא מציית ברצו,ן משום שמאחוריהם עומד צידוק מוסרי ואידיאולוגי המקנה לאדם הרגשת סיפוק. אך ככל דת אחרת, זהו מנגנון להשלכת החרדות של האדם. גם כאן יש "מאמינים", "כוהנים", "נביאים" ומתווי-דרך. גם כאן הקנאות מובילה לעתים לאלימות בשם העקרון המקודש. לא שאני נגד צמחונות או טבעונות, רציתי רק להבליט את היסודות הדתיים שבהן. גם כאן יש דרגות שונות על פני הרצף האמוני-פולחני: ממעיטים בבשר (שומרי כשרות), צמחונות (דתייים), טבעונות (אורתודוקסים), raw food (נזירים) ועד אלו שמנסים להיזון מאנרגיה טהורה ללא מזון (טרנד חדש שמתפתח עכשיו) (מסתגפים).
אורי רוזנברג
אורי יקר,
תודה על התוספת בנושא הדתות.
בתחילת ההרהור הגדרתי 'דת' כ"כללי-התנהגות הנובעים מן האמונה" (זו הגדרה המבוססת על הגדרתו היפה של יובל נח הררי, בספרו 'קיצור תולדות האנושות'). הגדרה זו אינה מתייחסת לסוג האמונה או לאמונה באלוהים, והיא מתאימה גם לרבים המגדירים עצמם כחסרי-דת.
למעשה, טענתי שהמבנה של המוח שלנו שמעבד את הנרטיב האישי שלנו, זקוק תמיד לאמונה כלשהי. אמונה שיש לה גם כללי התנהגות מוסכמים או כפויים היא דת. לכן הקפיטליזם, המבוסס על האמונה בכסף (שהוא מושג מופשט שאין לו קיום ללא האמונה), הוא דת שיש לה כללים וחוקים ברורים, והיא מקובלת על רוב תושבי העולם בימינו.
אני, למשל, מאמין בטבעונות, אבל אינני דתי, ואני בוחן שוב ושוב את האמונה שלי ואת סוגי המזון שאני אוכל.
אתה צודק, כמובן, בהבנה שדת היא "מנגנון להשלכת החרדות של האדם." האימון הרגשי מבוסס על ההנחה שחרדת-המוות משותפת לכולנו, וכולנו מנסים בכל כוחנו ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. לכן כולנו נזקקים לדת, ומצטרפים ברצון לדתות שונות במהלך חיינו (ללא קשר לאמונה באלוהים). האימון הרגשי אינו מציע לוותר על האמונה, אלא לעשות שימוש בגמישות של המוח כדי להתאים את האמונה שלנו למציאות מדי יום מחדש, ולא לחשוש להטיל בה ספק (מה שקשה לעשות בדתות הממוסדות).
בהרהור שלי לא כתבתי על הדת, אלא על ההבדל המהותי שבין הדת הקפיטליסטית לבין הדת הכנסייתית (הנוצרית, המוסלמית והיהודית), והדגשתי את העובדה שנקודת החולשה של הדת הקפיטליסטית היתה בהדגשת האינדיבידואליזם ובהרס המשפחה והקהילה. זו הסיבה לסימנים לתחילתה של ההתקוממות נגד הקפיטליזם, וכאן נעוצה הסכנה שבחזרה אל הדת, ואפילו אל הפונדמנטליזם, משום שהדת הממוסדת דאגה לחזק את התמיכה המשפחתית והקהילתית כאחד מערכיה.
האימון הרגשי מציע איזון וגמישות באמצעות רעיון האוטונומיה השיתופית, המחליפה את האינדיבידואליזם הקיצוני בבחירה ואחריות אישית, ואת הקהילה הדתית הנוקשה בקהילה שיתופית פתוחה.
שבוע טוב,
דרור
דרור
תודה על ההבהרות וההדגשות.
אני צמחוני, והלוואי שיכולתי לקיים את מצוות הטבעונות ולעמוד בפיתויים.
אורי
דרור
תודה על ההבהרות וההדגשות.
אני צמחוני, והלוואי שיכולתי לקיים את מצוות הטבעונות ולעמוד בפיתויים.
אורי
אורי יקר,
תודה על התוספת בנושא הדתות.
בתחילת ההרהור הגדרתי 'דת' כ"כללי-התנהגות הנובעים מן האמונה" (זו הגדרה המבוססת על הגדרתו היפה של יובל נח הררי, בספרו 'קיצור תולדות האנושות'). הגדרה זו אינה מתייחסת לסוג האמונה או לאמונה באלוהים, והיא מתאימה גם לרבים המגדירים עצמם כחסרי-דת.
למעשה, טענתי שהמבנה של המוח שלנו שמעבד את הנרטיב האישי שלנו, זקוק תמיד לאמונה כלשהי. אמונה שיש לה גם כללי התנהגות מוסכמים או כפויים היא דת. לכן הקפיטליזם, המבוסס על האמונה בכסף (שהוא מושג מופשט שאין לו קיום ללא האמונה), הוא דת שיש לה כללים וחוקים ברורים, והיא מקובלת על רוב תושבי העולם בימינו.
אני, למשל, מאמין בטבעונות, אבל אינני דתי, ואני בוחן שוב ושוב את האמונה שלי ואת סוגי המזון שאני אוכל.
אתה צודק, כמובן, בהבנה שדת היא "מנגנון להשלכת החרדות של האדם." האימון הרגשי מבוסס על ההנחה שחרדת-המוות משותפת לכולנו, וכולנו מנסים בכל כוחנו ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. לכן כולנו נזקקים לדת, ומצטרפים ברצון לדתות שונות במהלך חיינו (ללא קשר לאמונה באלוהים). האימון הרגשי אינו מציע לוותר על האמונה, אלא לעשות שימוש בגמישות של המוח כדי להתאים את האמונה שלנו למציאות מדי יום מחדש, ולא לחשוש להטיל בה ספק (מה שקשה לעשות בדתות הממוסדות).
בהרהור שלי לא כתבתי על הדת, אלא על ההבדל המהותי שבין הדת הקפיטליסטית לבין הדת הכנסייתית (הנוצרית, המוסלמית והיהודית), והדגשתי את העובדה שנקודת החולשה של הדת הקפיטליסטית היתה בהדגשת האינדיבידואליזם ובהרס המשפחה והקהילה. זו הסיבה לסימנים לתחילתה של ההתקוממות נגד הקפיטליזם, וכאן נעוצה הסכנה שבחזרה אל הדת, ואפילו אל הפונדמנטליזם, משום שהדת הממוסדת דאגה לחזק את התמיכה המשפחתית והקהילתית כאחד מערכיה.
האימון הרגשי מציע איזון וגמישות באמצעות רעיון האוטונומיה השיתופית, המחליפה את האינדיבידואליזם הקיצוני בבחירה ואחריות אישית, ואת הקהילה הדתית הנוקשה בקהילה שיתופית פתוחה.
שבוע טוב,
דרור
שלום ארנון,
ההרהור השבועי מיועד בעיקר לקוראי הספר 'אימון רגשי', שיש לו למילון מושגים מוגדר. אתה מוזמן לקרוא את חלקו הראשון של הספר באתר (מושגי-היסוד בעמ' 19).
כתבתי בפירוש שאני מתייחס למודעות הקוגניטיבית (AWARENESS), המייצגת את החשיבה הרציונלית שלנו.
לא שללתי כלל את המודעות הקוגניטיבית, שבלעדיה לא היינו יכולים לשוחח, ובלעדיה לא ניתן גם לממש את המודעות הרגשית. להפך. כתבתי שהמודעות הקוגניטיבית יצרה את ההישגים המדעיים והטכנולוגיים של התרבות האנושית.
ההרהור התמקד בשימוש המופרז במושג מודעות-עצמית, המשמש את מי שעוסק במיסטיקה של הנפש, מפרויד ועד לעידן החדש ולסדנאות הרבות בתחום זה.
הדגשתי את העובדה שבניגוד להנחה המוטעית של פרויד, המודעות הקוגניטיבית אינה משפיעה על התהליכים הרגשיים, אינה מאפשרת לנו ליצור יחסים טובים יותר ואינה גורמת לנו להיות מאושרים יותר.
בהרהורים שלי אני מתייחס לשתי עמדות בנוגע לטבע האדם. העמדה המסורתית, של 'לב האדם רע מנעוריו', שהיא הגישה האנוכית, והגישה החדשה הנובעת מגילוי נוירוני המראה, המבססת את קיומה של אמפתיה כתהליך מוחי, המציגה עמדה אופטימית המבוססת על אמפתיה ושיתוף, ומסבירה את היווצרות הציוויליזציה.
אתה מוזמן לקרוא גם את ההרהורים הקודמים, ולהבין את ההקשר שמתוכו צומחים הדברים.
שבוע טוב,
דרור
שלום ארנון,
ההרהור השבועי מיועד בעיקר לקוראי הספר 'אימון רגשי', שיש לו למילון מושגים מוגדר. אתה מוזמן לקרוא את חלקו הראשון של הספר באתר (מושגי-היסוד בעמ' 19).
כתבתי בפירוש שאני מתייחס למודעות הקוגניטיבית (AWARENESS), המייצגת את החשיבה הרציונלית שלנו.
לא שללתי כלל את המודעות הקוגניטיבית, שבלעדיה לא היינו יכולים לשוחח, ובלעדיה לא ניתן גם לממש את המודעות הרגשית. להפך. כתבתי שהמודעות הקוגניטיבית יצרה את ההישגים המדעיים והטכנולוגיים של התרבות האנושית.
ההרהור התמקד בשימוש המופרז במושג מודעות-עצמית, המשמש את מי שעוסק במיסטיקה של הנפש, מפרויד ועד לעידן החדש ולסדנאות הרבות בתחום זה.
הדגשתי את העובדה שבניגוד להנחה המוטעית של פרויד, המודעות הקוגניטיבית אינה משפיעה על התהליכים הרגשיים, אינה מאפשרת לנו ליצור יחסים טובים יותר ואינה גורמת לנו להיות מאושרים יותר.
בהרהורים שלי אני מתייחס לשתי עמדות בנוגע לטבע האדם. העמדה המסורתית, של 'לב האדם רע מנעוריו', שהיא הגישה האנוכית, והגישה החדשה הנובעת מגילוי נוירוני המראה, המבססת את קיומה של אמפתיה כתהליך מוחי, המציגה עמדה אופטימית המבוססת על אמפתיה ושיתוף, ומסבירה את היווצרות הציוויליזציה.
אתה מוזמן לקרוא גם את ההרהורים הקודמים, ולהבין את ההקשר שמתוכו צומחים הדברים.
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
בהרהור השבועי שלי לא קראתי לשוב אל המשפחה המסורתית, שלמרות יתרונותיה בסיפוק כל צרכי הפרטים היחידים שבה היתה פטריארכלית והיררכית ומדכאת את הפרט (קנוניות וקנאות ואי-סדרים ורוע ובגידות ושקר יכולים להתרחש בכל מקום, והם אינם תנאי מוקדם ליצירת הסכמים חברתיים).
החידוש שבמושג שטבעתי, 'אוטונומיה שיתופית', הוא ההצעה לשוב וליצור את הרשת החברתית הבסיסית (זוגיות, משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת) שיכולה לספק לחבריה מקום בטוח יותר מכל רשת חברתית אחרת, עם השמירה על האוטונומיה של הפרט.
הצעה זו נובעת מן הכישלון של המשפחה המסורתית, וגם של שתי האפשרויות החדשות שנכשלו: הקומוניזם והאינדיבידואליזם הטהור.
האוטונומיה השיתופית היא הצעה מעשית ביותר, ובה בעת גם אוטופית, משום שהיא מסכנת את קיומה של המדינה התאגידית ושל ההון-שלטון, שהרסו בכוונה תחילה את ההתאגדות המשפחתית. בעולם גלובלי, בדגם האירופי, האוטונומיה השיתופית מאפשרת לשוב אל הזוגיות והמשפחה, אל הקהילה ואפילו אל העיר. אין צורך בהתאגדויות רחבות יותר, המשעבדות את האדם לשליטתם של מעטים.
יש לי ילדה עם שער פשתן ארוך ויפה (אנדה), אבל מי שמנגן בצילום הוא יונתן, הצעיר ממנה בשנה, וגם שערו ארוך ויפה.
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
בהרהור השבועי שלי לא קראתי לשוב אל המשפחה המסורתית, שלמרות יתרונותיה בסיפוק כל צרכי הפרטים היחידים שבה היתה פטריארכלית והיררכית ומדכאת את הפרט (קנוניות וקנאות ואי-סדרים ורוע ובגידות ושקר יכולים להתרחש בכל מקום, והם אינם תנאי מוקדם ליצירת הסכמים חברתיים).
החידוש שבמושג שטבעתי, 'אוטונומיה שיתופית', הוא ההצעה לשוב וליצור את הרשת החברתית הבסיסית (זוגיות, משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת) שיכולה לספק לחבריה מקום בטוח יותר מכל רשת חברתית אחרת, עם השמירה על האוטונומיה של הפרט.
הצעה זו נובעת מן הכישלון של המשפחה המסורתית, וגם של שתי האפשרויות החדשות שנכשלו: הקומוניזם והאינדיבידואליזם הטהור.
האוטונומיה השיתופית היא הצעה מעשית ביותר, ובה בעת גם אוטופית, משום שהיא מסכנת את קיומה של המדינה התאגידית ושל ההון-שלטון, שהרסו בכוונה תחילה את ההתאגדות המשפחתית. בעולם גלובלי, בדגם האירופי, האוטונומיה השיתופית מאפשרת לשוב אל הזוגיות והמשפחה, אל הקהילה ואפילו אל העיר. אין צורך בהתאגדויות רחבות יותר, המשעבדות את האדם לשליטתם של מעטים.
יש לי ילדה עם שער פשתן ארוך ויפה (אנדה), אבל מי שמנגן בצילום הוא יונתן, הצעיר ממנה בשנה, וגם שערו ארוך ויפה.
שבוע טוב,
דרור
דרור יקר,
נכון שהאושר בנוי מרגעים קטנים שאנו אוספים, מקומות קטנים שאנחנו יוצרים, מראות, רגשות, ריחות וטעמים שחודרים במהלך היום ומתפשטים בגופנו לכדי תחושת נעם?
ומן הצד השני, רגעים שנעים במסלול אחר, סלעי וקוצני, שעלינו לצלוח בכל יום מחדש כדי שנוכל לחוש באותם רגעים קטנים ולאפשר לתחושות הנעם לחדור פנימה, להרחיב ולחייך.
היום, יום הולדתי הארבעים ושבעה. זכיתי למינונים גדולים של אהבה מבני משפחה ואנשים בסביבתי. הייתי אוזן קשבת להמון אנשים במהלך השנים, הקשבתי לאחרים יותר מאשר לעצמי ואת עצמי השמעתי לרב תמורת תשלום בתוך חדר כזה או אחר כדי שאוכל לשמור עליה.
את ביתי וילדי אני מקפידה לטפח תדיר, ואת המחשבות הטובות על עצמי איני מצליחה למצוא.
ומדוע אני כותבת אליך כל זאת? אינני יודעת. מה שכתבת נראה הגיוני מאוד, אולי אף מובן מאליו. כמו אותן אמירות שנועדו לחזק ולהעצים, אם תרצה תצליח, ועוד.
כתיבתך הרהוטה, הרהוריך ומאמריך, שהולכים ונבנים ומדייקים במילותיהם במבנים הגיוניים, יש בהם הרבה עצמה. הרבה מעצמך שהולך ומתעצם ומעצים.
ובכלל איני יודעת אם יש הגיון בדברי, או טעם לכתוב אותם אליך כאן בפורום, ואולי אין קשר בין מה שכתבתי למה שאמור לעלות כאן בפורום. ואם כך, אינך מחוייב להעלות את התכנים.
שבוע טוב
מילי
מילי יקרה,
מזל טוב ליום-ההולדת.
את צודקת. האושר מורכב מרגעים קטנים, שעלינו לטפח ולתרגל מדי יום מחדש. גם הקושי שב ומכשיל אותנו מדי יום. האימון הרגשי מציע ליצור מדי יום התאמות קטנות, בשבע המיומנויות הרגשיות, כדי למנוע מן הקשיים להפוך להרגל וליצור משבר מאוחר, וכדי ליצור מדי יום מחדש תחושה של מקום בטוח (שהוא, למעשה, רגע של אושר).
את כותבת שוב ושוב שיש בדברים שאני כותב היגיון. אבל האימון הרגשי אינו מבוסס על הבנה רציונלית, הגיונית, של הדברים. להפך. המוח שלנו אינו פועל בצורה רציונלית, וההבנה של הדברים ההגיוניים לא יוצרת כל שינוי רגשי.
שינוי רגשי נוצר אך ורק מתוך עשיה, מתוך שינוי קטן ונמשך. שלא כמו בטיפול הנפשי, או בפסיכואנליזה, המנסים להבין את ההיגיון שמאחורי הדברים, ואת מקור הקושי, האימון הרגשי מתרכז רק בעשיה העכשווית, ובפעילות היומיומית הפשוטה והקבועה, שרק היא יוצרת עבורנו את תחושת המקום הבטוח (ואת הרגעים הקטנים של האושר).
שבוע טוב,
דרור
אבל העשייה שאתה מציע, מאולצת בהתחלה, לוקח זמן להפנים ולהרגיש באמת כשהדברים לא נעשים אינטואיטיבית אלא על ידי אימון. יש כאן תהליך שמתחיל מן החוץ ומטרתו להכנס פנימה. וזהו ההגיון שאני מוצאת בדבריך. בעצמך השווית את התהליך לאימון בנגינה בפסנתר. מנסיוני בנגינה, דרוש מעט יותר מאימון יומיומי כדי להצליח.
מילי יקרה,
אני מבין את הצורך באותנטיות ואת החשש מפני העשיה הפשוטה.
אבל זהו בדיוק העיקרון הבסיסי של האימון הרגשי. העשיה האינטואיטיבית נוצרת רק לאחר תרגול יומיומי.
אני מנגן בפסנתר מדי יום, ומלמד גם את ילדי. ובכן: לא דרוש יותר מאימון יומיומי כדי לנגן (אינני יודע מהי הצלחה). המוח שלנו אינו זקוק ל'הבנה' או לתחושות מיסטיות כדי לפעול. האותנטיות אינה נוצרת מתוך הארה או 'רוחניות', אלא כתוצאה מתרגול יומיומי. כך, למשל, הצלחתי לנגן את הפרק השלישי של סונטת אור-ירח של בטהובן, למרות שאינני פסנתרן.
וזו בדיוק הסיבה שהצעתי "שלושה צעדים קטנים לשינוי גדול", למי שלא קרא את הספר 'אימון רגשי' הכולל 460 עמודים. אם תאמצי את התרגול של שלושת הצעדים הקטנים האלו, באופן 'מאולץ', תגלי שיחול בחייך שינוי גדול.
אם לא תנסי, דבר לא יקרה.
לילה טוב,
דרור
אבל אלה הם חיי מבלי שאקרא להם אימון או מבלי לחשוב על המטרה העומדת מאחורי פעולות יומיומיות. כיבוד הרצפה יכול לגרום להתרוממות רוח בעצם הפיכתו את הסביבה לנעימה יותר. ההקשבה היא חלק משמעותי בתקשורת שאני יוצרת עם סביבתי, האמפתיה, שהיא מרכיב מרכזי בכישורי הרגשיים, מאפשרת לרבים להעזר בי. בהסתכלות קדימה איני מצליחה במיוחד. מחר הוא תמיד רחוק או לא ברור או בלתי ניתן להשגה והלילה בלתי נסבל. כאן נראה שכשלתי. נסה את clair de lune של קלוד דביסי, מרגש ומציף. מילי
בוקר טוב, מילי,
בכוונה תחילה אני מציג את האימון הרגשי במונחים פשוטים, שקל להבין וליישם. גם התרגול עצמו פשוט וקל, וכל אחד התנסה בו בשלב זה או אחר של חייו. אבל תפיסת העולם שעליה מבוסס האימון הרגשי שונה מאוד ולעתים אינה נתפסת בקריאה ראשונה של הספר 'אימון רגשי'.
האימון הרגשי מבוסס על ההנחה הבסיסית שלא ניתן להתנהל בעולם עם חרדת-המוות הטבעית, ולכן צריך לשוב וליצור, מדי יום מחדש, את תחושת המקום הבטוח. וגם על ההנחה הבסיסית שהאינסטינקט הטבעי שלנו אנוכי ואלים, אבל לצידו יש לנו אפשרות לפתח את האמפתיה ואת שאר המיומנויות הרגשיות שאיש מעולם לא לימד אותנו לעשות בהן שימוש.
הפעילות השגרתית, כמו כיבוד הרצפה, אכן יוצרת שיגרה המביאה איתה תחושה של מקום בטוח. אבל האימון הרגשי מציע לבדוק את השיגרה הזו מדי יום מחדש, כדי להתאים אותה למציאות ולבדוק אם היא טובה לנו, כדי שלא תהפוך למקום בטוח כוזב ומכשיל.
אם את עושה שימוש טוב ויעיל בהקשבה ובאמפתיה עם כל הסובבים אותך, את יכולה להמשיך ולעשות זאת באופן קבוע עם אדם קרוב אליך.
אם הלילה קשה והמחר עמום, אפשר באמצעות כתיבה של מסר חיובי בסוף היום לשנות זאת.
המושג 'כישלון' אינו קיים במילון של האימון הרגשי, משום שהוא אינו מיועד להשיג הישגים, אלא ליצור הרגל חדש של שינוי והתאמה למציאות, בכל רגע מחדש. כל תוצאה היא תוצאה טובה, והמטרה אינה לשנות את המציאות או את האחרים, אלא להתאים את עצמנו למציאות כדי לחוש בה נוח יותר.
תודה על אור הירח של דביוסי. גם אני אוהב אותו.
יום טוב ונעים,
דרור
בוקר טוב, מילי,
בכוונה תחילה אני מציג את האימון הרגשי במונחים פשוטים, שקל להבין וליישם. גם התרגול עצמו פשוט וקל, וכל אחד התנסה בו בשלב זה או אחר של חייו. אבל תפיסת העולם שעליה מבוסס האימון הרגשי שונה מאוד ולעתים אינה נתפסת בקריאה ראשונה של הספר 'אימון רגשי'.
האימון הרגשי מבוסס על ההנחה הבסיסית שלא ניתן להתנהל בעולם עם חרדת-המוות הטבעית, ולכן צריך לשוב וליצור, מדי יום מחדש, את תחושת המקום הבטוח. וגם על ההנחה הבסיסית שהאינסטינקט הטבעי שלנו אנוכי ואלים, אבל לצידו יש לנו אפשרות לפתח את האמפתיה ואת שאר המיומנויות הרגשיות שאיש מעולם לא לימד אותנו לעשות בהן שימוש.
הפעילות השגרתית, כמו כיבוד הרצפה, אכן יוצרת שיגרה המביאה איתה תחושה של מקום בטוח. אבל האימון הרגשי מציע לבדוק את השיגרה הזו מדי יום מחדש, כדי להתאים אותה למציאות ולבדוק אם היא טובה לנו, כדי שלא תהפוך למקום בטוח כוזב ומכשיל.
אם את עושה שימוש טוב ויעיל בהקשבה ובאמפתיה עם כל הסובבים אותך, את יכולה להמשיך ולעשות זאת באופן קבוע עם אדם קרוב אליך.
אם הלילה קשה והמחר עמום, אפשר באמצעות כתיבה של מסר חיובי בסוף היום לשנות זאת.
המושג 'כישלון' אינו קיים במילון של האימון הרגשי, משום שהוא אינו מיועד להשיג הישגים, אלא ליצור הרגל חדש של שינוי והתאמה למציאות, בכל רגע מחדש. כל תוצאה היא תוצאה טובה, והמטרה אינה לשנות את המציאות או את האחרים, אלא להתאים את עצמנו למציאות כדי לחוש בה נוח יותר.
תודה על אור הירח של דביוסי. גם אני אוהב אותו.
יום טוב ונעים,
דרור
אבל אלה הם חיי מבלי שאקרא להם אימון או מבלי לחשוב על המטרה העומדת מאחורי פעולות יומיומיות. כיבוד הרצפה יכול לגרום להתרוממות רוח בעצם הפיכתו את הסביבה לנעימה יותר. ההקשבה היא חלק משמעותי בתקשורת שאני יוצרת עם סביבתי, האמפתיה, שהיא מרכיב מרכזי בכישורי הרגשיים, מאפשרת לרבים להעזר בי. בהסתכלות קדימה איני מצליחה במיוחד. מחר הוא תמיד רחוק או לא ברור או בלתי ניתן להשגה והלילה בלתי נסבל. כאן נראה שכשלתי. נסה את clair de lune של קלוד דביסי, מרגש ומציף. מילי
מילי יקרה,
אני מבין את הצורך באותנטיות ואת החשש מפני העשיה הפשוטה.
אבל זהו בדיוק העיקרון הבסיסי של האימון הרגשי. העשיה האינטואיטיבית נוצרת רק לאחר תרגול יומיומי.
אני מנגן בפסנתר מדי יום, ומלמד גם את ילדי. ובכן: לא דרוש יותר מאימון יומיומי כדי לנגן (אינני יודע מהי הצלחה). המוח שלנו אינו זקוק ל'הבנה' או לתחושות מיסטיות כדי לפעול. האותנטיות אינה נוצרת מתוך הארה או 'רוחניות', אלא כתוצאה מתרגול יומיומי. כך, למשל, הצלחתי לנגן את הפרק השלישי של סונטת אור-ירח של בטהובן, למרות שאינני פסנתרן.
וזו בדיוק הסיבה שהצעתי "שלושה צעדים קטנים לשינוי גדול", למי שלא קרא את הספר 'אימון רגשי' הכולל 460 עמודים. אם תאמצי את התרגול של שלושת הצעדים הקטנים האלו, באופן 'מאולץ', תגלי שיחול בחייך שינוי גדול.
אם לא תנסי, דבר לא יקרה.
לילה טוב,
דרור
אבל העשייה שאתה מציע, מאולצת בהתחלה, לוקח זמן להפנים ולהרגיש באמת כשהדברים לא נעשים אינטואיטיבית אלא על ידי אימון. יש כאן תהליך שמתחיל מן החוץ ומטרתו להכנס פנימה. וזהו ההגיון שאני מוצאת בדבריך. בעצמך השווית את התהליך לאימון בנגינה בפסנתר. מנסיוני בנגינה, דרוש מעט יותר מאימון יומיומי כדי להצליח.
מילי יקרה,
מזל טוב ליום-ההולדת.
את צודקת. האושר מורכב מרגעים קטנים, שעלינו לטפח ולתרגל מדי יום מחדש. גם הקושי שב ומכשיל אותנו מדי יום. האימון הרגשי מציע ליצור מדי יום התאמות קטנות, בשבע המיומנויות הרגשיות, כדי למנוע מן הקשיים להפוך להרגל וליצור משבר מאוחר, וכדי ליצור מדי יום מחדש תחושה של מקום בטוח (שהוא, למעשה, רגע של אושר).
את כותבת שוב ושוב שיש בדברים שאני כותב היגיון. אבל האימון הרגשי אינו מבוסס על הבנה רציונלית, הגיונית, של הדברים. להפך. המוח שלנו אינו פועל בצורה רציונלית, וההבנה של הדברים ההגיוניים לא יוצרת כל שינוי רגשי.
שינוי רגשי נוצר אך ורק מתוך עשיה, מתוך שינוי קטן ונמשך. שלא כמו בטיפול הנפשי, או בפסיכואנליזה, המנסים להבין את ההיגיון שמאחורי הדברים, ואת מקור הקושי, האימון הרגשי מתרכז רק בעשיה העכשווית, ובפעילות היומיומית הפשוטה והקבועה, שרק היא יוצרת עבורנו את תחושת המקום הבטוח (ואת הרגעים הקטנים של האושר).
שבוע טוב,
דרור
מילי יקרה,
אין כל צורך להתעצב על הטראומה שלי. על כך כתבתי היום בהרהור 'תאגידי הטראומה'. הטראומה אינה מחלה, ואני חי חיים שמחים ומאושרים, למרות הטראומה. העיסוק בטראומה אינו בריא, והוא מחמיר את הפגיעה. בזכות האימון הרגשי למדתי לשוב וליצור לעצמי, מדי יום מחדש, תחושה של מקום בטוח.
אין הבדל בין טראומה הנובעת מהלם-קרב ובין טראומה הנובעת מאונס. שתיהן הורסות בבת אחת את תחושת הביטחון שלנו. הטראומה היא כמו רעידת-אדמה ההורסת את ביתנו. אנחנו יכולים לשבת ליד הבית, לסבול מקור ומגשם, ומקשיים רבים אחרים, ולראות את עצמנו כקורבנות. בדרך הזו הסבל הולך וגדל.
ואנחנו יכולים גם לבנות לנו מחדש בית לגור בו. אי-אפשר לעשות זאת ביום אחד, ואולי תחילה נתגורר באוהל, ואחר-כך נבנה לעצמנו צריף קטן, עד שנצליח לשוב ולבנות לנו בית. הרגישות שלנו תהיה גדולה, ותמיד נחשוש מרעידת אדמה נוספת, אבל לאחר שנשוב ונבנה את ביתנו, ובכל יום נמשיך לחזק אותו, נחוש תחושת הישג ושליטה, שהם המקור לתחושה של מקום בטוח.
האימון הרגשי אינו תרופת-פלא המסלקת את הקושי ביום אחד, אלא דרך שמאפשרת לנו להתמודד גם עם הקושי וליצור לעצמנו את תחושת המקום הבטוח בכל יום מחדש. זה לא מעט, וזה מספיק כדי להיות מאושרים.
שיהיה לך שבוע טוב, נעים ובטוח,
דרור
דרור שלום,
גם אני איני רואה בטראומה מחלה, אלא פגיעה קשה. בניתי חיים רגילים (לצערי איני יכולה לכנותם שמחים ומאושרים...), למרות הטראומה. בעיתות משבר, שחווה כל אדם, הטראומה עולה שוב לתודעה ולכן חוזר העיסוק בה.
לגבי ההבדלים בין סוגי הטרואמה, הכנסת נפגעות תקיפה מינית ואונס לקטגוריית הטראומה היתה חלק מהמאבק על שיוויון האישה, וזאת בעיקר כדי להמנע ממתן אבחנות פסיכיאטריות, כמו אישיות גבולית, לנפגעות. לאחר מכן נעשו ניסיונות לבדל את הפוסט טראומה המורכבת כתוצאה מתקיפה מינית וזאת כדי לאפשר טיפול ייחודי וספציפי בנפגעות.
אני מניחה שהסימפטומים אותם חווים נפגעי טראומה על רקע הלם קרב ואלה אותם חווים נפגעי תקיפה מינ ית בחלקם זהים ובחלקם שונים.
בתקופת המשבר שלי, שכולל תופעות פיזיות ונפשיות שקשה לי לקבל או להבין, אני מחפשת מידע כדי להבין שמה שקורה לי "נורמלי". רציתי לצרף לך קישורים למספר מאמרים, אך לא הצלחתי לעשות זאת דרך הפורום (ביניהם מאמר של ד"ר נעה בר-חיים וד"ר ענת גור).
מניסיוני ולצערי, אין תרופות פלא שיעלימו את הקושי וישיבו אותי לחיים ואת החיים למסלולם.
שבוע טוב ורגוע
מילי
מילי יקרה,
כל נפגע טראומה חווה אותה באופן שונה, אישי ומיוחד, ולכל טראומה יש נסיבות חד-פעמיות שגרמו לה, ונטבעו בזכרוננו. המכנה המשותף בין הלומי-הקרב אינו באמת המלחמה, כשם שהמכנה המשותף בין נפגאות האונס אינו התקיפה המינית. מה שמשותף בין כל נפגעי הטראומה הוא הרס מיידי של תחושת הביטחון שאפשרה להם להתקיים בעולם. ללא היכולת (הדמיונית לעתים) לחוש במקום בטוח, כל חיינו משתבשים.
הרס תחושת המקום הבטוח הוא פגיעה קשה, אך הוא אינו מחלה, ולכן אי-אפשר לרפא אותו. אבל אפשר ללמוד, לאט לאט, ליצור מחדש את תחושת הביטחון. זו מהותה של גישת האימון הרגשי, המאפשרת לכל אחד לזהות את המיומנויות הרגשיות שלו, ולשפר אותן בכל יום מחדש.
אני שמח לשמוע שהצלחת לבנות חיים רגילים "למרות הטראומה", משום שהשיגרה היא דרך יעילה מאוד ליצירת מקום בטוח. אבל כדי ליצור גם חיים מאושרים, כלומר לשפר את תחושת המקום הבטוח, צריך להרפות מן הזכרונות הטראומטיים, ואת זה אפשר לעשות ביצירת שינויים קטנים, יומיומיים, שיוצרים הרגלים חדשים המאפשרים להתבונן בזכרונות ממרחק ולשמוח ביכולת ליצור את ההווה.
זו אינה תרופת פלא, אבל האושר אינו מותנה בקושי ובכאב. אני סובל מכאבי-גם שלעתים מקשים עלי לעמוד וללכת, ולעתים גם מהתקפי חרדה, ולמרות זאת התרגול היומיומי והיכולת לשפר שוב ושוב את המיומנויות הרגשיות שלי גורמים לי לאושר רב.
סוף שבוע נעים,
דרור
מילי יקרה,
כל נפגע טראומה חווה אותה באופן שונה, אישי ומיוחד, ולכל טראומה יש נסיבות חד-פעמיות שגרמו לה, ונטבעו בזכרוננו. המכנה המשותף בין הלומי-הקרב אינו באמת המלחמה, כשם שהמכנה המשותף בין נפגאות האונס אינו התקיפה המינית. מה שמשותף בין כל נפגעי הטראומה הוא הרס מיידי של תחושת הביטחון שאפשרה להם להתקיים בעולם. ללא היכולת (הדמיונית לעתים) לחוש במקום בטוח, כל חיינו משתבשים.
הרס תחושת המקום הבטוח הוא פגיעה קשה, אך הוא אינו מחלה, ולכן אי-אפשר לרפא אותו. אבל אפשר ללמוד, לאט לאט, ליצור מחדש את תחושת הביטחון. זו מהותה של גישת האימון הרגשי, המאפשרת לכל אחד לזהות את המיומנויות הרגשיות שלו, ולשפר אותן בכל יום מחדש.
אני שמח לשמוע שהצלחת לבנות חיים רגילים "למרות הטראומה", משום שהשיגרה היא דרך יעילה מאוד ליצירת מקום בטוח. אבל כדי ליצור גם חיים מאושרים, כלומר לשפר את תחושת המקום הבטוח, צריך להרפות מן הזכרונות הטראומטיים, ואת זה אפשר לעשות ביצירת שינויים קטנים, יומיומיים, שיוצרים הרגלים חדשים המאפשרים להתבונן בזכרונות ממרחק ולשמוח ביכולת ליצור את ההווה.
זו אינה תרופת פלא, אבל האושר אינו מותנה בקושי ובכאב. אני סובל מכאבי-גם שלעתים מקשים עלי לעמוד וללכת, ולעתים גם מהתקפי חרדה, ולמרות זאת התרגול היומיומי והיכולת לשפר שוב ושוב את המיומנויות הרגשיות שלי גורמים לי לאושר רב.
סוף שבוע נעים,
דרור
דרור שלום,
גם אני איני רואה בטראומה מחלה, אלא פגיעה קשה. בניתי חיים רגילים (לצערי איני יכולה לכנותם שמחים ומאושרים...), למרות הטראומה. בעיתות משבר, שחווה כל אדם, הטראומה עולה שוב לתודעה ולכן חוזר העיסוק בה.
לגבי ההבדלים בין סוגי הטרואמה, הכנסת נפגעות תקיפה מינית ואונס לקטגוריית הטראומה היתה חלק מהמאבק על שיוויון האישה, וזאת בעיקר כדי להמנע ממתן אבחנות פסיכיאטריות, כמו אישיות גבולית, לנפגעות. לאחר מכן נעשו ניסיונות לבדל את הפוסט טראומה המורכבת כתוצאה מתקיפה מינית וזאת כדי לאפשר טיפול ייחודי וספציפי בנפגעות.
אני מניחה שהסימפטומים אותם חווים נפגעי טראומה על רקע הלם קרב ואלה אותם חווים נפגעי תקיפה מינ ית בחלקם זהים ובחלקם שונים.
בתקופת המשבר שלי, שכולל תופעות פיזיות ונפשיות שקשה לי לקבל או להבין, אני מחפשת מידע כדי להבין שמה שקורה לי "נורמלי". רציתי לצרף לך קישורים למספר מאמרים, אך לא הצלחתי לעשות זאת דרך הפורום (ביניהם מאמר של ד"ר נעה בר-חיים וד"ר ענת גור).
מניסיוני ולצערי, אין תרופות פלא שיעלימו את הקושי וישיבו אותי לחיים ואת החיים למסלולם.
שבוע טוב ורגוע
מילי
מילי יקרה,
אין כל צורך להתעצב על הטראומה שלי. על כך כתבתי היום בהרהור 'תאגידי הטראומה'. הטראומה אינה מחלה, ואני חי חיים שמחים ומאושרים, למרות הטראומה. העיסוק בטראומה אינו בריא, והוא מחמיר את הפגיעה. בזכות האימון הרגשי למדתי לשוב וליצור לעצמי, מדי יום מחדש, תחושה של מקום בטוח.
אין הבדל בין טראומה הנובעת מהלם-קרב ובין טראומה הנובעת מאונס. שתיהן הורסות בבת אחת את תחושת הביטחון שלנו. הטראומה היא כמו רעידת-אדמה ההורסת את ביתנו. אנחנו יכולים לשבת ליד הבית, לסבול מקור ומגשם, ומקשיים רבים אחרים, ולראות את עצמנו כקורבנות. בדרך הזו הסבל הולך וגדל.
ואנחנו יכולים גם לבנות לנו מחדש בית לגור בו. אי-אפשר לעשות זאת ביום אחד, ואולי תחילה נתגורר באוהל, ואחר-כך נבנה לעצמנו צריף קטן, עד שנצליח לשוב ולבנות לנו בית. הרגישות שלנו תהיה גדולה, ותמיד נחשוש מרעידת אדמה נוספת, אבל לאחר שנשוב ונבנה את ביתנו, ובכל יום נמשיך לחזק אותו, נחוש תחושת הישג ושליטה, שהם המקור לתחושה של מקום בטוח.
האימון הרגשי אינו תרופת-פלא המסלקת את הקושי ביום אחד, אלא דרך שמאפשרת לנו להתמודד גם עם הקושי וליצור לעצמנו את תחושת המקום הבטוח בכל יום מחדש. זה לא מעט, וזה מספיק כדי להיות מאושרים.
שיהיה לך שבוע טוב, נעים ובטוח,
דרור