ד"ר דרור גרין

הנשים של פרויד

מתוך 'שתי נשים היסטריות'

כל הזכויות שמורות ל'ספרים, הוצאה לאור', 2004

 

 

יחסו של פרויד לנשים היה מבוסס על תערובת של כבוד, משיכה ודעות-קדומות. הוא פיתח תיאוריות מהפכניות על טבע האדם והנפש, והפך את המיניות לנושא מרכזי בתרבות המאה העשרים, אך באותה העת המשיך להחזיק בדעות השמרניות של הבורגנות האירופית של תחילת המאה-העשרים.

באוסטריה של אותם הימים עדיין לא הורשו הנשים להשתתף בבחירות, ונאסר עליהן לעסוק בפעילות פוליטית או ציבורית. היה עליהן להישמע להוראות בעליהן בכל מה שנגע לאחזקת הבית ולגידול ילדים. לנערות לא ניתן ללמוד בגימנסיה כמו הנערים, ואל נשים עצמאיות ודעתניות התייחסה החברה בהסתייגות ואף באלימות.

בזמן שירותו הצבאי, כשהיה פרויד בן עשרים־וארבע, הוא תרגם מסה של הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל על שוויון הזכויות לנשים. אבל למרות דעותיו המתקדמות, בחייו האישיים הוא דבק בדעות הקדומות המקובלות. הוא האמין שנשים אינן יכולות להתחרות בעבודתם של גברים, ושעליהן לנהל את משק הבית ולגדל את הילדים. במכתב למרתה, אשתו לעתיד, כתב שיופיין ומתיקותן של הנשים מייעד אותן לתפקידן המיוחד.

כל חייו ניהל פרויד יחסים מיוחדים עם נשים יוצאות-דופן: עם המטופלות ועם התלמידות שלו ועם נשים עצמאיות שהעריצו אותו. הוא ידע להתגבר על דעותיו הקדומות כשפגש את הנשים המתאימות, אך בביתו שלו המשיך לשמור על חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים לגברים.

רבים ביקרו את פרויד על כך שהתיאוריות המיניות המהפכניות שלו מבוססות על נקודת מבט גברית, המתעלמת מן המאפיינים המיוחדים של המיניות הנשית. עם זאת, אי-אפשר להתעלם מנסיונותיו של פרויד להבין את הטבע הנשי, כפי שמשתקף מתיאורי־המקרים שלו ומנסיונותיו להבין את מטופלותיו.

נסיונותיו של פרויד לפענח את טבעה של ההיסטריה, כפי שהם מוצגים בסיפורים של 'קתרינה' ו'העלמה אליזבת', הפכו לנקודת ציון במסעו הארוך של פרויד להבנת הנפש האנושית.

 

מה רוצה האשה?

 

למרות המאמצים הרבים שהשקיע פרויד בהבנת המיניות הנשית, הוא הודה באחת משיחותיו עם הנסיכה מארי בונפרט, שלא הצליח במשימתו: "השאלה הגדולה, שמעולם לא באה על פתרונה, ואשר עדיין לא הצלחתי לרדת אל חקרה, למרות שלושים השנים שהקדשתי לחקר הנפש הנשית, היא 'מה רוצה האשה'." השאלה "מה רוצה האשה?" הפכה עם השנים לסמל לחוסר היכולת הגברית לפענח את הסוד הנשי.

אבל פרויד לא ויתר. את תחילת עבודתו הטיפולית הקדיש דווקא לחקר ההיסטריה הנשית, כשלמד היפנוזה אצל שרקו בפריז. בהמשך ויתר על ההיפנוזה לטובת הפסיכואנליזה, אך המשיך לחקור את מקורות ההיסטריה.

בספר 'מחקרים בהיסטריה', אותו כתב במשותף עם ידידו הרופא ברויאר, שאיתו גילה את ה'טיפול בדיבור', סיפר פרויד על חמש נשים היסטריות. את סיפוריהן של שתיים מן הנשים, 'קתרינה' ו'העלמה אליזבת', בחרתי להציג כאן.

בשפה רהוטה וקולחת מציג פרויד את חקירותיו כסופר מיומן, לא פחות מאשר בלש סקרן היורד אל נבכי הנפש הנשית. נסיונותיו הראשונים, הגולמניים במקצת, מעידים על נפשו שלו לא פחות מאשר על נפשן המיוסרת של הנשים בהן טיפל.

סיפורים אלו, מימיה הראשונים של הפסיכואנליזה, אינם כתובים כספרות מקצועית, בסגנון המיוחד שפיתח פרויד מאוחר יותר, אלא כתיאור מלבב של מספר סיפורים מרתק, המתאר בהתלהבות מפגשים עם תופעות יוצאות דופן.

בדרכו המיוחדת, התמימה והערמומית כאחד, מציג פרויד בסיפורים אלו את השאלות המסעירות את נפשו, ואשר הפכו מאוחר יותר לאבני-היסוד של הפסיכואנליזה: ממה מורכבת הנפש האנושית? איך היא פועלת? מה תפקידה של המיניות בחיינו? מה ההבדל בין גברים ונשים ומה משפיע על התפתחותנו הנפשית?

לכאורה, מצליח פרויד לרדת אל שורשי מכאוביהן של שתי הנשים, שסיפוריהן מתוארים כאן. כמו חוקר משטרה מנוסה הוא מצליח לדלות מהן פרטים שהסתירו אפילו מעצמן, ובעקשנות הוא מצרף פרט לפרט עד אשר מתגלה לו מקור הקושי. אי-אפשר שלא להבחין בחדוות הניצחון שלו, כאשר הוא מצליח לזהות את המקור המיני, שהוא הגורם, לפי התיאוריה שפיתח באותם הימים, לתופעות ההיסטריות.

אבל מאחורי ההצלחה הטיפולית של פרויד הרופא, הוא אינו מסתיר כלל את התלבטויותיו והיסוסיו של איש־המשפחה השמרן, שתגליותיו המיניות מפתיעות אפילו אותו. גם פתרונן המוצלח של התעלומות שביקש לפתור אינו פוטר אותו מלהמשיך ולתהות בשאלת המפתח, שעדיין לא הצליח לרדת לחקרה: מה רוצה האשה?

 

הנשים בחייו

 

במכתב שכתב לידידו פליס סיפר פרויד בהתרגשות על זיכרון קדום, מגיל שלוש או ארבע, של אמו הצעירה והיפה שנחשפה לעיניו עירומה בשעה שנסעו ברכבת לילה לווינה.

מאוחר יותר, כשהיה כבן עשר, חלם פרויד על אמו, אליה היה קשור בעבותות אהבה. בחלומו היה היתה רדומה ושלווה, ומספר אנשים לקחו אותה אל החדר והשכיבו אותה במיטה. הוא זכר שהאנשים נראו כציפורים, ובפניהם מקורים.

בספרו 'פשר החלומות', שיצא לאור שנים רבות לאחר-מכן, חזר פרויד ונזכר בחלום הזה, ופירש אותו בהתאם לתיאוריה הפסיכואנליטית שפיתח באותם ימים. החלום, המתואר כציור סוריאליסטי, הזכיר לו ציור מתוך ספר התנ"ך שעבר בירושה במשפחתו, ובו מתוארים אלים מצריים שראשיהם נראו כראשי ציפורים. את המלה 'מקור' הוא קישר ל'ציפור' שבהטיה שונה יוצרת בגרמנית את המלה 'לדפוק', במובנה המיני. וכך פירש פרויד את חלומו כנסיון להתגבר על הטאבו של גילוי עריות, ולבטא את שאיפתו הכמוסה לשכב עם אמו.

היתה זו אהבה הדדית. גם אמו העדיפה אותו על־פני כל ילדיה, ועוד מלידתו ציפתה שייהפך לאדם גדול. היא נהגה לספר לבנה איך בזמן לידתו פגשה אשה זקנה שהבטיחה לה שהתינוק נועד לגדולה. בסיפור נוסף שנהגו לספר במשפחה, נזכר משורר שפגש את פרויד בגיל אחת־עשרה בבית-קפה בווינה, וניבא שהילד יהיה שר בממשלה.

היחסים המיוחדים שבין פרויד לאמו שימשו כר פורה לפיתוח התיאוריות שלו על תסביך אדיפוס ועל מיניות האשה.

את תפקידה המיוחד של אמו החליפו, מאוחר יותר, נשים קרובות אחרות. בנוסף למרתה אשתו, לה יעד את תפקיד עקרת הבית, הוא קיים יחסים קרובים עם אחותה מינה, ניהל איתה התכתבות אינטימית למדי וראה בא אשת סוד קרובה. כשמרתה החלימה מן השפעת בסנטוריום, בילה פרויד עם אחותה, שליוותה אותו למקום הנופש בו שהו יחד כחודש ימים. מאוחר יותר זכתה בתפקיד זה בתו האהובה אנה, שהיתה המטופלת שלו, תלמידתו הבכירה וגם תחליף לאשה האהובה.

בנוסף ליחסים המורכבים והמיוחדים האלה עם בנות המשפחה, תמיד ליוו את פרויד נשים נוספות שהשפיעו על חייו ועוררו בו רגשות מעורבים. היו אלה המטופלות שלו, שרובן השתייכו למעמד החברתי שלו ויצרו אתו יחסי קרבה שחרגו מיחסי מטפל-מטופל, וגם תלמידותיו, שבחלקן גם טיפל. לו אנדריאס־סלומה, האשה המשוחררת שפלירטטה עם ניטשה ועם רילקה, כבשה אותו בנשיותה ובאינטליגנציה שלה, וכמוה היו גם האנליטיקניות הראשונות כמו הלנה דויטש, ג'ון ריבייר ורות מק-ברונסוויק.

 

נשים בפסיכואנליזה

 

יחסיו של פרויד עם נשים עצמאיות ואינטלקטואליות כמו לו אנדריאס-סלומה ועם תלמידותיו, שלעתים היו גם מטופלות שלו, היו מבוססים על ההערכה שרכש להן כשוות־ערך, מעבר למה שהיה מקובל בתקופתו, ובניגוד לדעות הקדומות שהוא עצמו החזיק בנוגע לנשים.

קבלתן של נשים לשורות הפסיכואנליזה לא היתה מובנת מאליה בתחילתה של המאה-העשרים. למרות דעותיו השמרניות, בהן החזיק מתוך הרגל, הוא הקדים את זמנו וסייע לנשים להשתלב בעבודה הטיפולית. בתקופה שבה נמנעה מנשים זכות הבחירה והזכות ללימודים גבוהים, נלחם פרויד על זכותן להצטרף לחברה הפסיכואנליטית כחברות שוות זכויות.

הפער הזה בין דעותיו הקדומות של פרויד לבין יחסו לנשים שסבבו אותו נבע מאמונתו, שההבדל בין נשים לבין גברים אינו נובע מסיבות ביולוגיות, אלא מן הדיכוי החברתי המונע מהן לפתח את כישוריהן. בכך הפך פרויד, שלכאורה היה שוביניסט גברי כרוב הגברים בתקופתו, לאחד מראשוני הלוחמים לקידום זכויות הנשים.

לו אנדריאס-סלומה, אריסטוקרטית רוסיה שקראה את כתביו של פרויד, היתה מראשוני תלמידותיו והרשימה את הפסיכואנליטיקנים שסבבו אותו. בתחילה הוקסם פרויד מתכונותיה ומעצמאותה, וראה בה מעין 'מוזה' מודרנית, אך לאחר מכן הודה ביכולתה האינטלקטואלית ובהבנתה המיוחדת את תורת הפסיכואנליזה.

הנסיכה מארי בונפרט, בת-אצולה עשירה וחופשיה שחיפשה גירויים אינטלקטואליים והחזיקה במאהבים מפורסמים, ביקשה להתקבל לאנליזה אצל פרויד, ובעקבותיה הקימה את התנועה הפסיכואנליטית בצרפת. היא הפכה לידידתו הקרובה של פרויד, תיעדה את שיחותיה אתו, העניקה לו מתנות יקרות־ערך וסייעה לו לממן את בית-ההוצאה הפסיכואנליטי. כאשר השליך פרויד אל פח האשפה רבים מכתביו, הצליחה הנסיכה לשמור עליהם ולהצילם משיכחה.

גם הלנה דויטש הפכה לפסיכואנליטיקנית בעקבות הטיפול שקיבלה מפרויד. הלנה היתה בתו של עורך-דין פולני, שהצליח לפרוץ את האיסורים שהוטלו על בעלי-מקצוע יהודיים. למרות המגבלות הקשות היא הצליחה להתקבל ללימודי הרפואה בווינה, והתמחתה בפסיכיאטריה. היא נישאר לפליקס דויטש, רופאו של פרויד וידידו, שגם הוא השתייך למעגל המקורב של ראשוני הפסיכואנליטיקנים. הטיפול שלה אצל פרויד נבע מהתעניינותה בפסיכואנליזה ומקשייה האישיים, ובמקביל לפגישות הטיפוליות הצטרפה גם לפגישות של יום רביעי והתקבלה לחברה הפסיכואנליטית. בכתביה על הנשיות היתה הלנה דויטש הראשונה בתלמידותיו של פרויד שתרמו להתפתחות ההבנה הפסיכואנליטית של הנשיות.

גם ג'ואן ריבייר, שהיתה מראשונות האנליטיקניות האנגליות, טופלה על-ידי פרויד. היא תרגמה מאמרים שלו לאנגלית ותרמה להתפתחותה של החברה הפסיכואנליטית הבריטית. בין מטופליה ומודרכיה היו הידועים שבין הפסיכואנליטיקנים הבריטיים, ובהם ויניקוט, חנה סגל ואחרים.

אליקס סטרייצ'י היתה נשואה לג'יימס סטרייצ'י, ויחד תרגמו את המהדורה הרשמית של כתבי פרויד לאנגלית. בניגוד לכללי האתיקה הפסיכואנליטית טיפל פרויד, במקביל, בבעל ובאשתו. בנוסף לתרגום עסקה אליקס סטרייצ'י בפסיכואנליזה, ולאחר מלחמת העולם השניה כתבה ספרים על 'המניעים הלא-מודעים של המלחמה' ועל 'הפסיכולוגיה של האומה העצמית', בהם הציגה את התהליך שבו מאבד הפרט את האחריות המוסרית שלו כאשר הוא משתייך לקבוצה.

אין ספק, שהפסיכואנליטיקנית הידועה ביותר היתה אנה, בתו האהובה של פרויד. כמו שאר הפסיכואנליטיקניות הידועות, גם אנה טופלה על־ידי פרויד. אבל זו לא היתה פריצת המסגרת היחידה ביחסיהם יוצאי־הדופן, הראויים לניתוח פסיכואנליטי מיוחד. פרויד הפך את אנה לעוזרת האישית ולבת הלוויה שלו, ואנה ויתרה למענו על נישואין ומשפחה, ואולי גם על חיי־מין סדירים. עם זאת, לא הפכה אנה לצילו של אביה. היא כבשה את מקומה לצדו בצמרת הפסיכואנליזה בזכות עצמה. כתביה הפסיכואנליטיים זכו לפרסום ולהצלחה, והיא הפכה לחלוצת הטיפול הפסיכואנליטי בילדים. אנה ליוותה את פרויד עד יומו האחרון, בביתם בלונדון. גם לאחר מותו היא נשארה הכוהנת הגדולה של הפסיכואנליזה, המשמרת את זכרו של אביה וממשיכה את מורשתו הרוחנית.

 

המטופלות של פרויד

 

בסוף המאה התשע-עשרה עוד לא שמע איש על המושג 'טיפול נפשי'. הפסיכואנליזה, אותה המציא פרויד באותם הימים, היתה עדיין בחיתוליה, ואיש לא חלם להמציא גישות נוספות לטיפול נפשי.

המטופלות הראשונות של פרויד חיפשו אצלו מזור כרופא, שיקל על מכאובים שלא נמצא להם הסבר רפואי. בתחילת הקריירה הרפואית שלו, לאחר שהתמחה בהיפנוזה, הרבה לטפל בנשים היסטריות, שהשפיעו באופן מכריע על התפתחות הגישה הפסיכואנליטית. בספר 'מחקרים בהיסטריה', אותו פרסם פרויד עם ידידו הרופא ברוייר, מתוארות חמש נשים היסטריות, ובהן גם קתרינה והעלמה אליזבת.

באופן טבעי השתייכו המטופלות של פרויד למעמד החברתי והתרבותי של הרופא שלהן. רובן באו ממשפחות יהודיות מבוססות, שכמו משפחתו של פרויד הגיעו לווינה מבוהמיה בסוף המאה התשע־עשרה, כאשר הפכו היהודים לשווי זכויות בתקופת האמנציפציה. לעתים קרובות הכיר פרויד גם את קרוביהן של מטופלותיו, וגם קיים אתם יחסים חברתיים.

בזכות ברוייר, שסיפר לפרויד על המטופלת ההיסטרית שלו ברתה פּפּנהיים, המכונה 'אנה אוֹ', התעוררו בפרויד מחשבות על שיטת טיפול חדשה. ברתה פּפּנהיים היתה זו שהגתה לראשונה את המושג 'טיפול בדיבור', אותו כינתה בשם 'ניקוי ארובות'.

הברונית פאני מוֹזר, אותה כינה פרויד בספרו בשם 'אמי פון נ.', לימדה את פרויד להקשיב, ולהפוך את ההקשבה למוקד הטכניקה הטיפולית שלו, כאשר נזפה בו וביקשה שיפסיק לשאול אותה כל-כך הרבה שאלות. בתיאור־המקרה שלה לא מסתיר פרויד את הערצתו לאשה המיוחדת בה טיפל. כמו במקרים אחרים באותה תקופה נהג פרויד לבקר בביתה, ובביקורו האחרון אף התארח בו למספר ימים.

מטופלת נוספת, הברונית היהודיה אנה פון ליבן, היתה אחת המטופלות החשובות של פרויד, ולא במקרה הוא קרא לה 'המורה שלי'. הברונית, אותה כינה בשם 'ססיליה מ' ובה טיפל זמן ממושך, איפשרה לו להתנסות לאורך זמן ב'טיפול בדיבור' ובתופעות ההיסטריות. היא התגוררה במרחק חמש דקות הליכה מביתו, והתלוותה אליו כשנסע לשפר את טכניקת ההיפנוזה שלו אצל ברנהיים בננסי, בדרום צרפת. היחסים ביניהם היו קרובים למדי. פרויד העריך את כשרונותיה האמנותיים המיוחדים, והיא הקדישה את אחד משיריה לסיכום 'תיאור־המקרה' שלה:

 

נְעוּרִים שֶׁנִּקְבְּרוּ בְּאִבָּם כִּמְעַט
חַיָּבִים לָשׁוּב וְלִחְיוֹת רַק עוֹד פַּעַם,
עוֹד פַּעַם לָחוּשׁ בַּנְּשִׁימָה אֶת הַטַּעַם,
כְּדֵי לָשׁוּב וְלִשְׁקֹעַ לָעַד.

 

בזכות אנה פון ליבן הבין פרויד שהסימפטומים הגופניים של ההיסטריה הם ביטויים פואטיים של המצוקה הנפשית, הניתנים לפירוש. ממנה הוא למד גם על המניעים המיניים של ההיסטריה, אותם חיפש מאוחר יותר גם אצל מטופלותיו האחרות.

קשריו של פרויד עם מטופלותיו רמות־היחס חרגו, כאמור, מיחסי רופא-חולה, כפי שהוגדרו על־ידו מאוחר יותר, ואף השפיעו על קידומו המקצועי. במשך מספר שנים ציפה פרויד לזכות במעמד של פרופסור, שיחזק את מעמדו המקצועי וירשים את מטופליו, והתאכזב שוב ושוב. הוא סירב לנהוג כעמיתיו, וללחוץ על מקבלי ההחלטות מאחורי הקלעים. אבל לאחר ארבע שנים של כשלונות חוזרים ביקש פרויד את עזרתה של אלייזה גומפרץ, מטופלת לשעבר, שפרויד תרגם עבור בעלה מאמרים של הפילוסוף ג'והן סטיוארט מיל מספר שנים לפני-כן. אלייזה משכה בחוטים, והצליחה לחדש את מועמדותו של פרויד לדרגת פרופסור. כשהמאמצים לא נשאו פרי יצאה לעזרתו מטופלת נוספת שנמנתה עם ידידותיו, הברונית מארי פון־פרסטל, שטרחה לפנות אל שר החינוך במסיבה שבה השתתפה, ושיחדה אותו בהבטחה לתרום ציור לגלריה שהקים.לבסוף, בשנת 1902, חתם הקיסר האוסטרי על תואר הפרופסור של פרויד. את הבשורה על המינוי קיבל פרויד מן הברונית עצמה בשעה שבאה אליו, כמטופלת, לפגישה האנליטית.

המחלה הנשית

 

מאז ומתמיד זוהתה ההיסטריה כמחלה נשית, ולא במקרה נגזר שמה מן המלה היוונית 'רחם'. מי שיעקוב אחרי גלגוליו של המושג 'היסטריה' ימצא, שהם מתארים את ההיסטוריה של הדימוי הנשי. יש גם כאלו הרואים בהם את תמצית ההיסטוריה של דיכוי האשה.

מאפייני ההיסטריה מעולם לא היו חד-משמעיים, והיה בהם עירוב של תיאורים גופניים ונפשיים. לעתים תוארה ההיסטריה אף כמחלה מוסרית.

בין המאפיינים הגופניים של ההיסטריה היו כאבים שונים שלא נמצא להם הסבר, שיתוק או איבוד תחושה בגפיים, קשיי נשימה, חולשה והתעלפויות. וכך, בכל מקרה של בעיה שהרופאים לא הצליחו לזהות את מקורה, אובחנו הנשים כהיסטריות.

במקביל יוחסה ההיסטריה להפרעה נפשית שמקורה במחזור לא תקין של האשה או בתשוקות מיניות שלא באו על סיפוקן. על-פי תפישה זו ההיסטריה היא מעין סטיה נפשית המתבטאת בקשיים דמיוניים שהנשים בודות מליבן.

במאה התשע-עשרה החלו לראות בהיסטריה 'מחלת עצבים' שמקורה אורגני, המיוחסת לנשים משום שהן רגישות יותר למחלות כאלו. נעשו, אמנם, נסיונות לבחון את המאפיינים ההיסטריים מחוץ להקשר הנשי, אך החולשה המייצגת את ההתקף ההיסטרי התאימה לדימוי האשה, שבאותם ימים עדיין לא זכתה לשוויון זכויות.

וכך, נשים בנות המעמד הבינוני או הגבוה, שביקשו להיות עצמאיות, להתאהב או לרכוש השכלה, אובחנו לעתים קרובות כהיסטריות, ונשלחו על־ידי אבותיהן או בעליהן לטיפול ולאישפוז כפוי. ה'טיפול' המקובל והפופולרי ביותר באותה תקופה היה הטיפול בזרם חשמלי. אלקטרודות היו מוצמדות למיתרי הקול או לאיברים אחרים בגופן של הנשים, והן היו קשורות בזמן שפגע בהן ההלם-החשמלי. טיפול אחר, ההידרותרפיה, היה כרוך בעינוי שלא נפל בעוצמתו מן הטיפול בחשמל. היה זה טיפול בזרם עז של מים קרים, שהופנה אל הנשים העירומות שהיו קשורות כאסירות או כקורבנות לסאדיזם אכזרי.

בתחילת דרכו השתלם פרויד בהיפנוזה אצל שרקו המפורסם בפריז, ושם פגש לראשונה את המטופלות ההיסטריות. המפגש עם ברוייר, ועם הרעיון של 'טיפול בדיבור', הצית בו את התאווה לטפל בהיסטריה ללא מניפולציה גופנית, באמצעות הדיבור.

גישתו החדשה של פרויד, שראתה בהיסטריה קושי נפשי הניתן לטיפול ללא אמצעים אכזריים, היתה שינוי מהפכני לא רק מבחינה רפואית, אלא גם מבחינת היחס לנשים. פרויד כיבד את מטופלותיו והיה זקוק לשיתוף הפעולה שלהן, אותו יכול היה להשיג רק מתוך ההערכה שרכש להן כשוות-ערך.

עם זאת, השאפתנות שלו ומטרותיו האישיות גרמו לו, כמו לרופאים רבים אחרים, להתעלם מן ההקשרים הפסיכו-סוציאליים ולחפש את ההיסטריה גם במקום שבו כלל לא נמצאה. דוגמה קיצונית לכך ניתן למצוא בתיאור־המקרה המפורסם שלו, 'דורה', עליו הרחבתי בספרי 'פרויד נגד דורה'.

 

עלייתה ונפילתה של תיאוריית הפיתוי

 

כבר בתחילת דרכו שאף פרויד להנציח את עצמו בתגליות חשובות, וניסה למצוא תשובות מוחלטות לבעיות שעמדו בפניו.

כמו אחרים לפניו זיהה גם פרויד מאפיינים מיניים אצל מטופלותיו ההיסטריות. הוא האזין להן בתשומת־לב, וגילה אצל כולן סתירות וקונפליקטים בתחום המיניות. המפגשים עם קתרינה ועם העלמה אליזבת הובילו אותו לחפש את המקור המיני של ההיסטריה.

הסיפור של קתרינה יכול לשמש כאיור למה שפרויד כינה בשם 'תיאוריית הפיתוי'. מפגשים עם מטופלות שנפגעו מינית בילדותן הובילו את פרויד אל המסקנה הגורפת שההיסטריה נובעת תמיד מפגיעה מינית בילדות, בדרך־כלל על־ידי בן משפחה קרוב.

החיפוש אחר המקורות המיניים של ההיסטריה לא היה מהפכני, וגם רופאים אחרים לפניו נוכחו בהקשרים המיניים של ההיסטריה. אבל המסקנה החד-משמעית של פרויד, המבוססת על טיפול בשמונה־עשרה מטופלות, נדחת פה אחד על־ידי עמיתיו, בשעה שהציג בפניהם את התיאוריה החדשה. שהרי אילו צדק פרויד, ומאחורי כל נערה היסטרית מצוי אב סוטה־מין, ניתן להניח שההתעללות המינית בילדים היא מעשה שכיח ונפוץ ביותר.

גם פרויד נבהל מן המסקנה הגורפת של התיאוריה החדשה, אבל חשיבתו הקיצונית לא הניחה לו למתן את מסקנותיו, ולהניח שחלק מן הסיבות להיסטריה נעוץ בפגיעה מינית בילדות. הוא חזר בו מן המסקנה החד-משמעית והפך אותה על־פיה. כעת הניח שההיסטריה נובעת תמיד מפנטזיות של הנשים על פיתוי מיני שנחשפו אליו בילדותן.

לא קשה להבין, לפיכך, את הזעם הרב שהופנה כלפי פרויד על-ידי הפמיניסטיות של סוף המאה העשרים. התיאוריה החדשה של פרויד פוטרת, למעשה, את כל ההורים המתעללים מינית בילדיהם מאחריות למעשיהם, ומטילה את האשמה על הקורבנות.

כך, במקרה המפורסם של אידה באואר, המכונה 'דורה', מתעלם פרויד מן ההטרדה המינית של הנערה בת הארבע-עשרה, ומאשים אותה בפנטזיות מיניות הקשורות באביה, במאהבת של אביה ובאיש שכפה עליה מגע בניגוד לרצונה.

עלייתה ונפילתה של תיאוריית הפיתוי מאירה את העוצמות האדירות שהניעו את פרויד בחיפושיו אחרי התהילה. למרות האמפתיה והכבוד שרכש למטופליו ולמטופלותיו, החיפוש אחרי האמת ה'מדעית' המוחלטת היה חזק ממנו, ולעתים עיוור את עיניו ומנע ממנו לראות את המציאות כפי שהיא. המטופלות ההיסטריות של פרויד היו שלב הכרחי בדרכו אל ביסוס התורה החדשה שפיתח. הן היו המורות והמדריכות שלו, כפי שהוא עצמו הודה, אך לעתים שימשו גם כשבבי העץ בכבשן הרעיונות שהבעירו את כוח היצירה שלו.

 

סיפורים ותיאוריות

 

בסיפור על קתרינה כותב פרויד: "אני עצמי חש תחושה מוזרה כשסיפורי-המחלה שאני כותב נקראים כמו יצירות ספרותיות". הצהרה זו, עליה הוא חוזר גם במקרים אחרים, אינה כנה, והיא משמשת אותו כהגנה מפני מבקרים המנסים להטיל ספק באותנטיות של תיאורי-המקרים שלו.

למעשה, שאף פרויד מגיל צעיר להתפרסם כסופר, וכל ימיו התנודד בין הרצון להפיץ ולחזק את התורה הפסיכואנליטית לבין תאוות הכתיבה שלו.

וכך, גולת הכותרת של התיאוריה הפסיכואנליטית, הכוללת אלפי עמודים, ועשרות ספרים, היתה דווקא סיפורי המטופלים המעטים שפרסם, שהפכו לרבי־מכר בזכות איכותם הספרותית, אולי אפילו יותר מאשר חשיבותם התיאורטית.

בסיפורים אלו יצר פרויד ז'אנר ספרותי חדש, שהשפיע על הספרות לא פחות מאשר על הפסיכואנליזה. זהו ז'אנר מיוחד, שבו העלילה הבלשית היא מסווה מתוחכם לעלילה נוספת, בה המחבר עצמו מתאר את תהליך הכתיבה ומפרש אותה בעצמו. לעתים קרובות מתבלבל הקורא ושואל את עצמו מיהו גיבור העלילה. האם זהו המטופל, אותו מתאר פרויד בסגנונו הבהיר והמרתק, או אולי פרויד עצמו, המתאר בסיפוריו מפגשים עם אנשים מיוחדים.

למרות אופיו המקורי של הז'אנר הספרותי החדש של פרויד, הוא אינו מסתפק בהישג ומשלב בכל אחד מסיפוריו הפסיכואנליטיים סגנון מוכר, המקל על הקריאה והופך אותה למרתקת במיוחד.

את הסיפור על קתרינה מציג פרויד כאגדה. זוהי פגישה קסומה ומפתיעה על פסגת הר, הרחק מכל מה שעשוי להזכיר מפגש בין רופא לחולה. משהו בפגישה זו מזכיר את פגישתו של אנטואן די סנט־אקזופרי עם הנסיך הקטן, חמישים שנה מאוחר יותר.

הסיפור של 'העלמה אליזבת' נכתב בסגנון שונה לגמרי. זהו סיפור מדויק ותיאורי, המזכיר את סגנון הנובלות הקלאסיות של היינריך פון קלייסט. במבט בהיר וחסר פניות, לכאורה, מציג פרויד את גיבורת סיפורו, עד שמבעד למלים השקולות מתבהרת התעלומה.

 

קתרינה

 

אורליה קרוניך, אותה כינה פרויד בשם 'קתרינה', לא דמתה למטופלות האצילות והעשירות של פרויד מווינה. היא היתה בתם של בעלי פונדק בהרי האלפים, במרחק של חמישים קילומטרים מווינה, בו התארח פרויד בחודש אוגוסט, שנת 1893.

במפגש יחיד הצליח פרויד לדובב את הנערה בת השמונה־עשרה, ולגרום לה לזהות את מקור הקושי שלה בנסיונותיו של אביה לבצע בה מעשים מגונים בילדותה, ובטראומה החוזרת כאשר צפתה בסתר באביה הבועל את בת-דודתה.

אורליה נולדה בתשעה בינואר, 1875, והיתה השניה בין חמשת הילדים של יוליוס וגרטרוד קרוניך. הוריה, שניהלו דוכן קפה בווינה, שכרו מלון קטן על אחד מהרי האלפים. אמה, שהיתה בת למשפחת בשלנים, הכינה את הארוחות, ואביה שהיה מטפס הרים הדריך את המבקרים באתר. המלון זכה להצלחה ולמוניטין, והפך לאתר ביקור ונופש פופולרי לאנשי וינה, וביניהם פרויד, בזכות מסילת הברזל שהובילה אל המקום.

לאחר שגילתה האם, באמצעות אורליה, את קשריו של האב עם בת-הדודה, היא נטשה אותו ועברה עם ילדיה לנהל את הפונדק שעל ההר הסמוך. האב נשאר עם בת־דודתה של אורליה, ברברה גושל, שילדה לו שני ילדים. בשנת 1895 התחתנה אורליה עם ז'וליוס אוהם היערן, עברה להתגורר אתו בהונגריה, וילדה לו ששה ילדים. מדי קיץ היא שבה לביקור בפונדק שנוהל על־ידי אחיה. היא מתה בשלושה בספטמבר, 1929, מהתקף לב שנגרם על-ידי כמות גדולה מדי של מורפין שקיבלה מרופא לטיפול בכאב ממנו סבלה.

המפגש היחיד עם פרויד הותיר באורליה עקבות עמוקים. היא אמנם לא סיפרה לבני־משפחתה על המפגש עם פרויד ועל ההטרדה המינית של אביה, אך פרויד המשיך לככב במיתולוגיה המשפחתית. כשהיתה בתה של אורליה, גיזלה, בת שש, היא סבלה מכאבים בקיבה, ופרויד שבמקרה שהה במקום טיפל בה וישב לצד מיטתה במשך ארבעים ושמונה שעות. בנה של אורליה נפגע בזמן מלחמת העולם הראשונה מרימון יד, ואושפז על-ידי פרויד בשנת 1919 במוסד פרטי לחולי-נפש.

כפי שפרויד נותר חרוט בזכרון במשפחתה של אורליה, נראה שגם היא נטבעה בלבו מעבר למפגש הטיפולי היחיד ביניהם. זו, אולי, היתה הסיבה שבחר להציג את סיפורה, החורג מסגנונם ומתוכנם של שאר תיאורי־המקרים שלו, בין חמשת המקרים שפרסם בספרו 'מחקרים בהיסטריה', שיצא לאור בשנת 1895.

 

העלמה אליזבת פון ר'

 

הטיפול באילונה וייס, המכונה 'העלמה אליזבת', היה, על-פי פרויד, האנליזה הראשונה שביצע באורך מלא. במשך חודש שלם הוא ניסה לטפל בה כרופא, באמצעות עיסוי וגירויים חשמליים של השרירים. משטיפול זה לא נשא כל תוצאות, ולאחר שהבחין בתופעות שהזכירו לו עונג מיני יותר מאשר ביטויי כאב, החליט פרויד לבצע אנליזה ולהסיר את המסיכה שבאמצעותה הסתירה אילונה את הסוד שעינה אותה.

אילונה היתה הצעירה משלושת בנות המשפחה ההונגרית המבוססת, והיו לה יחסים קרובים עם אביה, שראה בה תחליף לבן או לידיד קרוב אתו יוכל לנהל שיחות מעמיקות. כאשר חלה במחלת־לב סעדה אותו אילונה עד יום מותו, ובאותה תקופה החלו רגליה לכאוב.

כמו נערות משכילות אחרות בתקופתה ביקשה גם אילונה להמשיך את לימודיה, והאמינה שנישואין ימנעו ממנה לעשות זאת.

כמו במקרה של קתרינה גם כאן הצליח פרויד לעמת את אילונה עם רגשותיה הכמוסים. היא חשפה בפניו, ובפני עצמה, את אהבתה לגיסה, שנותר אלמן לאחר מות אחותה, ואת רצונה לזכות באהבה.

באותם ימים לא היה פרויד מרוחק ממטופליו כפי שנהוג לדמות אותו היום, והוא ניסה להתערב בחייה ואף לשפר אותם. הוא לא הסתפק בהישג של גילוי הקושי הנפשי החבוי בה, וריפוי הכאב ברגלה שמנע ממנה ללכת. הוא שאף לעשות אותה מאושרת.

לשם כך נפגש פרויד עם אמה של אילונה, ושיתף אותה במחשבותיו. לאכזבתו, היא לא התלהבה מן האפשרות שביתה תינשא לבעל האלמן של בתה האחרת. גם שאר בני־המשפחה לא תמכו באפשרות זו, ופרויד נאלץ להסתפק בהישגים הפסיכואנליטיים של טיפולו, ולהשאיר את אושרה של אילונה ביד הגורל.

אבל הוא לא התאפק מלהמשיך ולהתערב בחייה, וכאשר שמע, לאחר מספר חודשים, שהיא מוזמנת למסיבת ריקודים פרטית דאג לקבל הזמנה לאותה מסיבה, כדי לראות אותה במו עיניו רוקדת בקלילות עם בן-זוגה החדש כאילו רגלה מעולם לא מנעה ממנה ללכת.

שנים רבות לאחר מכן התכחשה אילונה וייס להצלחת טיפולו של פרויד. בשיחה עם בתה היא סיפרה לה שהוא היה "סתם רופא צעיר ומזוקן", מומחה לעצבים אליו נשלחה כדי שיטפל ברגלה הכואבת. היא המשיכה וסיפרה איך ניסה פרויד לשכנע אותה שהיא מאוהבת בגיסה, מה שלדעתה היה חסר כל בסיס.

חוסר ההתאמה בין סיפורה של אילונה וייס, כפי שסופר על־ידי פרויד בסיפור על 'העלמה אליזבת', לבין זכרונותיה המאוחרים של אילונה, כפי שסיפרה אותם בסוף ימיה לבתה, מעיד על הקושי הטמון בסיפוריו של פרויד. למי אנו צריכים להאמין? לעדותו של המומחה בעל התיאוריה המהפכנית, או לזכרונותיה של המטופלת שלו ממרחק של שנים רבות?

אבל שאלה זו, המטרידה את חוקרי הפסיכואנליזה ואת מבקריו של פרויד, אינה מפחיתה מן הרושם שעושה סיפורו של פרויד על קוראיו. העניין המיוחד שלו באילונה, והרצון הכן שלו לסייע לה לא רק בסילוק הכאב ששיתק את רגלה אלא גם לממש את הצורך שלה באהבה, מעידים על אישיותו המיוחדת ועל תורת הנפש המקורית והחדשנית שפיתח באותם הימים.

לא פחות מכך מעיד סיפורה של אילונה וייס על כישוריו הספרותיים יוצאי-הדופן של פרויד, שבאמצעותם הצליח להציג מקרה רפואי של כאב רגליים כסיפור מרתק, שתעלומה ואהבה משמשים בו בערבוביה.